שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    היורשים של פרינס

    בילאל וברונו מארס מסמנים שני קצוות במוזיקת הסול נוסח 2010. בעוד הראשון כותב שירים מצוינים שככל הנראה לא יזכו להצלחה מסחרית, מארס הוא מכונת להיטים בלתי ניתנת לעצירה

    אחד מהם יהפוך לכוכב גדול בעשור הנוכחי. השני נחשב להבטחה גדולה בראשית העשור שעבר, ומקיים את הבטחותיו האמנותיות אפילו מעל לציפיות, אבל נותר למרבה הצער עמוק במחתרת. לשניהם אלבומים חדשים מצוינים בתחומם, שמייצגים הפכים או קצוות במוזיקה השחורה העכשווית.

     

    נתחיל מבילאל, שאחראי לאחד האלבומים הטובים של השנה. הוא חוזר אחרי כמעט עשור של שתיקה כדי להוכיח לכל המקטרגים שגם ב-2010, מוזיקה עכשווית יכולה להיות ייחודית, חדשנית, נועזת, חקרנית ובעיקר מפוצצת מיצירתיות.

    מר בילאל סעיד אוליבר נולד לפני 31 שנה וב-2001 שיחרר אלבום בכורה, "1st Born Second", שהיה מפסגות גל הנו-סול, קיבל ביקורות אדירות והפך אותו לאחד האמנים הכי מוערכים בקרב עמיתיו. מאז, בילאל שיתף פעולה עם ג'יי זי וקומון, גורו וג'יי דילה, ג'ון לג'נד וטאליב קוואלי, אריקה באדו ורבים אחרים. הוא גם הקליט אלבום, "Love For Sale" שחברת התקליטים גנזה בשל טענה לאי מסחריות, ושזלג אחר כך לרשת. בילאל עבר לחברת תקליטים קטנה, ובשלוש השנים האחרונות יצר את "Airtight's Revenge".


    בילאל. חסר את הקומוניקטיביות של פרינס (צילום: MCT) 

     

    זה אלבום שקשה לתאר מילולית, פשוט מפני שבילאל משוחרר מתדמיות, מסטיילינג, מנוסחאות, מהגדרות פשוטות. הוא בעולם משלו, ולהבדיל, למשל, מאלבום הבכורה הנורא יצירתי של קיד קאדי, מעבר לגמישות היצירתית בילאל גם יודע לחבר שירים מצוינים. ב"מי אתה" הוא מתאר כל מיני טיפוסים שמשנים לגמרי את התנהגותם ותגובותיהם לפי תכתיבים חיצוניים. יש לו שם בית אדיר על מישהו שמתנהג בצורה אחת כשהוא בטוח שנולד במזל בתולה, ואחר כך, כשמסתבר לו שהוא מזל אריה, הופך לגמרי את כל אורחותיו.

     

    האמנות של בילאל היא דווקא הפן המבורך של הגיוון. ב-"Levels" הוא נשמע כמו ליטל ג'ימי סקוט ששר על פלייבק מהאלבומים המאוחרים של מרווין גיי. זה שיר ענק, שיום אחד מפיק עם חזון יהפוך ללהיט מצעדים קיטשי בפי זמרת וירטואוזית קולית נוסח סוזן בויל, וויטני יוסטון או ליאונה לואיס, אבל בינתיים זה הסול עם הפיתול של בילאל. אדם שכנראה כבר לעולם לא יהיה עשיר כלכלית, אבל איזה עושר תכני ורוחני יש לו!

     

    האזינו ל-Levels מהאלבום החדש של בילאל

     

    ב-"The Dollar" יש פלייבק שמזכיר את פרינס בתקופת "Sign Of The Times" וטקסט חברתי נוסח קרטיס מייפילד. בכלל, נדמה שכדי לשדל ולפתות ולהתחנן שתשומת ליבך אכן תופנה אליו, כמראה המקום הכי קרוב לגדולה של בילאל באלבום הזה, שאף הוא ממש לא נמכר וכמעט שעבר מתחת לראדר התקשורתי העולמי, מספיקה מילת ייחוס אחת בת חמש אותיות: פרינס. האלבום מלא לא רק בצלילים שמזכירים את התופים וכלי ההקשה והסינת'ים של פרינס באמצע שנות השמונים, אלא גם בהגשות קוליות פאלסטיות עילאיות, בהזרקות חזקות של רוק, כמו ב-"Restart" והכי חשוב, בתחושה של מוזיקאי ענק שנמצא במסע שחולף באינסוף נופים צליליים ותרבותיים ורגשיים. וכשההגה בידיו אף פעם אין לדעת לאן נגיע ומה נראה מעבר לסיבוב הבא.

     

    ההבדל העצום בין בילאל הנוכחי לפרינס של 1982-1988 טמון בכך שפרינס היה אז אמן בחזית החדשנית אבל גם יצרן סדרתי של להיטים חורכי מצעדים. לבילאל אין את מתנת הקומוניקטיביות הזו, ויש שירים שמתחילים במקום אחד ונגמרים במקום הכי רחוק מהצפוי. ובמקום להיות חוכמולוגים וניסיוניים בכוח, שיריו לגמרי הגיוניים, משום שהם משתנים ומטלטלים בדיוק כמו הנפש והרוח האנושית. ולכן המוזיקה שלו משקפת ומעשירה אותן ומשפיעה כל כך. זה אלבום שדורש האזנות הסתגלות, אבל לאחריהן הוא מתנשא, לטעמי, בין אלבומי הסול הגדולים של הזמן הזה, לצד האחרונים של ג'אנל מוניי ופלאן בי.

     

    חושים פופיים נהדרים

    הסיפור של ברונו מארס לגמרי אחר. גם הוא מוזיקאי גדול, גם הוא ענק סול, אבל בן ה-25 הזה, להבדיל מבילאל, עובד באגף נפרד של תעשיית המוזיקה. פיטר ג'ין הרננדז, זה שמו מלידה, נולד בהוואי לאם פיליפינית ולאב פורטוריקני, ולדבריו העריץ מילדות את מייקל ג'קסון, אלביס פרסלי, פרינס וטופאק.


    ברונו מארס. מכונת להיטים בלתי ניתנת לעצירה (צילום: Gettyimages)

     

    בגיל 17 כבר עבר ללוס אנג'לס לפלס קריירה במוזיקה, ובנה עצמו כחלק מצוות כותבים-מפיקים בשם ה-Smeezingtons. יחד איתם ייצר להיטים לפלו-ריידה, ל-B.O.B, לאדם לוין מ"מארון פייב" ולברנדי וגם השתתף בכתיבת הסינגל החדש יחסית של סילו גרין. ברונו מארס החל להתארח בשירה אצל האנשים להם כתב, בפלסט שלו שמזכיר את זה של לוין.

     

    הסינגל הראשון מאלבום הבכורה שלו, "Just The Way You Are", עמד חודש בראש מצעד הסינגלים האמריקאי והאלבום השלם, "Doo-Wops & Hooligans" כולל עוד כמה להיטים גדולים כאלו. "Marry You", למשל, הוא ממרח פופ דביק וסוכרי שכבר בקושי נשמע במצעדים מאז שנות החמישים והשישים המוקדמות, וכל הכבוד למארס על האומץ ללכת עם המילים הכה נאיביות, בשיר מסטיקי שמערב פופ-סול ורוק עם שלל פעמוני חתונה ברקע.

     

    "Just The Way You Are" בהופעה חיה

     

    מארס הוא יצרן להיטים מעולה, וכמו בילאל גם אצלו המנעד הסגנוני נדמה כאינסופי. אלא שבעוד בילאל מותח גבולות בכדי שלא לשים מחסומים על ההבעה שלו, הרי שאצל ברונו מארס האלסטיות באה הן משליטה בכל רזי הפופ והן מכוונה לשרת את הכוונות המסחריות הרציניות מאוד שלו. האיש הוא מכונת להיטים שבינתיים לפחות נדמית כבלתי ניתנת לעצירה. למרות שבאלבום שלו אין שום דבר שיכול לעניין בני אדם מעל לגיל 15, קשה שלא להתפעל מהמקצוענות ומהמיומנות.

     

    אם לבילאל היו חמישה אחוז מהחושים הפופיים הנהדרים של ברונו מארס, חצי עולם כבר היה מעריץ אותו. אם לברונו מארס היו עשרה אחוזים מהמקוריות של בילאל, הוא היה יוצר לא רק להיטים שיעילים ביותר לזמנם אלא גם קלאסיקות פופ אמיתיות. קשה לדעת לאן מארס יתפתח, ואולי הוא עוד יכתוב כאלו בעתיד. והלוואי וגם בילאל, איכשהו, יפרוץ להכרה יותר רחבה. בינתיים, הוא לחלוטין ראוי וזכאי להכרה שלך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברונו מארס. פופ דביק שלא צעד מאז הסיקסטיז
    צילום: gettyimages image bank
    לאתר ההטבות
    מומלצים