קוורטרפאונדר עם גבינה, סבתא ומרמשלו על האש

"וינסנט וגה: ואתה יודע איך קוראים בפריז ל… לקווארטר-פאונדר עם גבינה?
ג'ולז: לא קוראים לזה קווארטר-פאונדר עם גבינה?
וינסנט וגה: לא, בנאדם. יש להם שם את השיטה המטרית. אין להם שם מושג מה זה קווארטר-פאונדר.
ג'ולז: אז איך הם קוראים לזה?
וינסנט וגה: הם קוראים לזה "רויאל" עם גבינה.
ג'ולז: "רויאל" עם גבינה! ואיך הם קוראים לביג-מק?
וינסנט וגה: ביג-מק זה ביג-מק, אבל הם קוראים לו "לה ביג-מק".
ג'ולז: "לה ביג-מק"! חה חה חה! ואיך הם קוראים ל"וופר"?
וינסנט וגה: לא יודע, לא הלכתי ל"ברגר קינג".

במילים אלו מסכם וינסנט וגה, הוא ג'ון טרוולטה, תפיסה תרבותית כוללת, שבדומה לדת החשובה שהתפתחה באזורנו לפני כ- 4000 שנה, גם היא מונותאיסטית לחלוטין. והאלוהים היחיד שלה הוא קציצת בשר בתוך לחמניה, עם האות m על נייר העטיפה. אנדי וורהול העיר, אי אז בשנות ה- 60, שהמקומות היפים ביותר ברומא, פריס וטוקיו הם סניפים של מקדונלדס. במוסקבה לא היו אז עדיין מקומות יפים. גם בישראל. אבל בינתיים התפשטה דת האוכל האמריקאית ברחבי העולם, וכמו המסיון הנוצרי בשעתו – הגיעה לארצות הנידחות ביותר. ובישראל, כמו בפריס, לא מבינים מהו אותו קווארטר-פאונדר, רבע פאונד, כי גם כאן שולטת השיטה המטרית, רק שאנחנו קוראים לה עשרונית.
אצלנו לא טרחו הנציגים למצוא למוצר הזה כינוי מקומי, "מק מלכותי" אולי, והסתפקו בתחליף הצרפתי – "מק רויאל". הטעם, בכל מקרה, הוא אותו טעם, בפיקניק או מול הטלוויזיה, למעט השיפור האחרון – מק רויאל על גחלים. וכשם שבהודו ויתרה הרשת על שימוש בבשר פרה, כך גם בארץ משתדלים ברוני ההמבורגר למזג אימפריאליזם עם סבלנות כלפי אמונות מקומיות. בדיוק כמו הרומאים, בימים הראשונים של האימפריה.

ואיפה האוכל?/רוברט וגנר

תעתיקו את סניף מקדונלד'ס לחצר האחורית של בית בפרבר, בכל חור באמריקה, ותקבלו את הפיקניק האמריקני, בגרסה המשפחתית: ערימות של המבורגרים מוכנים, טונה של קטשופ, חצי קילומטר נקניקיות, סיר של קלחי תירס, דלי של קול סלואו ועוד קערה מלאה יצירתיות: סלט תפוחי אדמה צריך לעשות בבית. בסוף יש מתכון.
כל אחד נשבע שההמבורגר ש ל ו הוא האולטימטיבי, כמו גם הגריל הביתי שלו. אמריקה מתחלקת לשתי דתות עיקריות: פחמים וגז. דת הפחמים יוצאת לפעמים לטבע, שם המועצה המקומית כבר השכילה להתקין מנגלים קבועים בדשא לצד בתי שימוש כימיים. בשביל הפסטורליה, מפזרים על הדשא מפות משובצות, והטקס מתחיל: כל המצרכים נשלפים מעטיפות הניילון שלהם ועוברים לצלחות פלסטיק חד פעמיות. הגברים מתבוננים בדאגה בגחלים ובערגה בארגז הבירה שאמור לשמח אותם. הנשים עוסקות בגירוש זבובים, שפיריות, סנאים סקרנים וציפורים לקחניות מפיסת הטבע המוניציפאלית שזה עתה נכבשה. הילדים משחקים סופטבול ואבותיהם מתבוננים בהם בגאווה מהולה בחרדה, שמא חלילה הבן שלי זורק פחות טוב מהבן של הבן דוד, הסונופאביטץ' שהגיע עם שלושה סטייקים פריים ריב, לו, לאשתו ולילד.
מדובר באירוע עדרי, שבטי. לא יוצאים לפיקניק עם האשה והילדים, אלא עם כל בני הדודים שלא פגשנו מאז חג ההודיה האחרון. עם האחות הסנובית, האלרגית לדשא ולמשפחה שלה. עם כל האחיינים, הדודנים ואלה שלא ברור איך הם קרובים שלנו, אבל ברור שאנחנו לא מתים עליהם.
בעוד המחשבות האלה מקננות בשקט במוחותינו – אנחנו לא עושים סצינות משפחתיות קולניות – מגיע האוכל. מתחת לאף נדחף הפריזבי החד-פעמי עם הנקניקיה, ההמבורגר שנשבעתם שהוא הכי טוב בעולם ומעליו פיסת גבינה כתומה ומותכת, והכל מונח בלחמניה רטבובית ורכה. זה נוזל קצת לערימת השעועית המחוממת של היינץ ומכסה קצת את קלח התירס ונדחף לתוך הקולסלואו ומרבב את תפוחי האדמה בשלוליות קטנות ואדומות.
וכולם אוכלים ומבקשים תוספת ומקבלים מרשמלו אפורות כפחם ונוזליות מבפנים בתור מנה אחרונה. הגברים פורשים הצידה, לגמור את הבירות, לגהק קצת ולקבוע פגישה בדיינר החביב עליהם. על קוורטרפאונדר עם גבינה.
ואם אתם עדיין רוצים מתכון לסלט תפוחי אדמה, הנה זה בא.

- נוטלים 10 תפודים גדולים, אדומי קליפה, ומבשלים אותם בסיר מלא מים ושתי כפות מלח גס עד שדקירת מזלג בתוכם מבשרת שאיכשהו הם עשויים.
- מרוקנים את המים מן הסיר בזהירות, ממלאים אותו במי ברז שיפסיקו את תהליך הבישול.
מכינים בצד צנצנת מיונז אמריקני, קצת חרדל אמריקני, חצי לימון, מלח, פלפל ובצל קצוץ אחד.
- כשהתפודים חמימים, מקלפים אותם וחותכים על קרש (פלסטי, כמובן) בעדינות לקוביות קטנות בגודל של מקש של מקלדת.
- מערים את הקוביות לתוך קערה, מגירים לתוכה צנצנת מיונז ושפריץ נדיב של חרדל ומיץ מחצי לימון ואת הבצל הקצוץ. מערבבים, טועמים, ומוסיפים מלח ופלפל, אם צריך. זהו: ושלא תעזו לאלתר, כי עם אומה מנצחת לא כדאי להתווכח.

עוד על פיקניקים תרבותיים ראה ב"כתבות נוספות".