חוזרת קצת אחרת

שנה אחרי שעזב בטריקת דלת את "ביכורי העתים", מרכז המחול הגדול בתל אביב, מנסה עתה זוג הרקדנים והיוצרים יערה דולב ועמית גולדנברג לשקם הריסות. הצמד, שמזוהה בעיקר עם להקת "דה דה דאנס" שהקים אי שם בשנות התשעים, חוזר לפעילות.

את הלהקה שהותירו השניים מאחור לטובת הניהול האמנותי של המרכז התל אביבי למחול ולהקת הבית שלו, הם מקימים מחדש ומציגים על הדרך בכורה בינלאומית ליצירה חדשה. רגע לפני, מספרת דולב על שנתיים לא קלות ועל הדרך היצירתית החדשה. בראיון ל-ynet היא אומרת: "החוויה האקסטרימית שעברנו בביכורי העתים, היתה מאוד מלמדת. אנחנו חוזרים, מטבע הדברים, קצת אחרת".

דולב ביצירתה "באחו". מפרידים כוחות (צילומים: גדי דגון) 

"כשנכנסו לביכורי העתים בשנת 2008, הובטח לנו לנהל את כל תחום המחול. זה היה התנאי", היא אומרת, "במציאות, הדברים התנהלו אחרת. היתה התערבות גסה בהחלטות שלנו. הרגשנו שאנחנו עובדים בידיים קשורות, הן מבחינה ניהולית והן בתכני הלהקה. הרגשנו שלא טוב שנמשיך שם.

"זה היה בית ספר מדהים, התנסות לא קלה שלאורכה חטפנו הרבה סטירות אבל גם למדנו המון. התאכזבנו מכך שאנשים סביבנו לא ראו את הפוטנציאל שיש שם".

למה הכוונה? מדובר באחד ממרכזי המחול הוותיקים בארץ.

"כל מחלקה בו עובדת בנפרד. עד שהגענו, לא היתה למרכז להקה מקצועית עם ניסיון בימתי. החיבור הזה מתבקש כמו החיבורים של בית הספר עם הסדנאות להכשרת רקדנים ומורים למחול. חשבנו שבית הספר יכול היה להתעקש על מורים טובים יותר, מה שלווה בהתנגדויות. חשבנו שהסדנאות צריכות לחבור ללהקה.

"היום המוסד פועל כשכל אחת מהמחלקות היא אוטונומיה קטנה. אנחנו האמנו שהחיבור יכול להפוך את ביכורי העתים למוסד שאי אפשר להתעלם ממנו, הן ברמת הזרמת התקציבים והן מבחינת הגודל. זה יכול להיות המקום היחידי בארץ שמגדל רקדנים ונותן להן מקום לשאוף להגיע אליו. כשתלמידים יכולים להשתתף בהפקות של הלהקה, דבר מזין דבר".

"באחו". בין היומיום לפנטסטי

בית הספר של ביכורי העתים, תחת ניהולם של בני הזוג, זכה בתחרות "בתנועה מתמדת", עליו מתמודדים בתי ספר למחול הפועלים באזור תל אביב. אבל כשהעניינים התלהטו והאווירה הפכה לעכורה, דולב וגולדנברג הרגישו שהגיע הזמן ללכת. "הרגשנו שלא נותנים לנו לעבוד ולא מבינים מה אנחנו עושים, אז די", היא מסכמת.

חודשים ספורים אחרי שהחזירו את המפתחות, פתחו דולב וגולדברג סדנה להכשרת רקדנים שעובדת בצמוד ללהקה. "שיקמנו את עצמנו מהר", אומרת דולב. היא יצרה את "בלוסום", עבודה עמה הופיעו בישראל ובגרמניה. ביחד עם בן זוגה יצרה את "רחמיו של טיטוס", עבודה שיוצאת מתוך האופרה של מוצרט, שנעשתה בשיתוף התזמורת הקאמרית הקיבוצית וזמרי האופרה הישראלית.

בעקבות השנתיים האחרונות, ותובנות שנפלו בזו אחר זו, החליטו דולב וגולדנברג להפריד כוחות בתהליך היצירתי ולהגדיר מחדש חלוקת תפקידים. במקביל, החליט גולדנברג לפרוש מהריקוד במהלך סיבוב הופעות ברומניה בו הציגו השניים את "32 דקות של אהבה", דואט אוטוביוגרפי שיצרו במשותף.

מפתיעה ההחלטה להפריד כוחות בתהליך היצירה אחרי כל כך הרבה שנים.

"החלטנו שהגיע הזמן ליצור בנפרד. אי אפשר לבטא את עצמך במאת האחוזים ביחד. יצירה משותפת דורשת התפשרויות גם ברמת הפנטזיה, כי צריך להקשיב ולוותר. מעבר לכך, היצירה המשותפת הפכה למקום של נוחות. בימים שבהם אני פחות יצירתית, עמית היה לוקח פיקוד. זה מאפשר התפנקות, כזו שבה אתה למעשה לא לקוח את מלוא האחריות על היצירה. עכשיו אני לא יכולה ליצור יותר מהמקום הנוח, זה שם אותי במקום של עימות מסוג אחר עם היצירה".

אתם פותחים עם "באחו", שזו יצירה שלך. מה מעסיק אותך היום?

"המילה הזו, 'באחו', יוצרת אצלי איזושהי בועה שקיימת דווקא אצל אנשים עירוניים. זו בועה שאנחנו יכולים לפלוט את עצמנו אליה בדמיון, מקום שהוא לא החיים היומיומיים אבל גם לא לגמרי פנטסטי ושמימי. באחו שני הקצוות האלה מתחברים, זו נקודת החיבור שתלויה באוויר בין הריאליסטי והגשמי לבין האמורפי".

בין מקורות ההשראה ליצירה היא מונה ציורים של מארק שגאל, כתבי ש"י עגנון ושיר מאת פאול צלאן. מבחינה תנועתית, הגוף נטען, לדבריה, מהאדמה. "זו עבודה מאוד פיזית", היא אומרת, "חיפשתי לחדש לגוף, להפתיע את עצמי ועניין אותי לבדוק מקומות קיצוניים אליו הגוף יכול להגיע. בעבודה הזו חקרתי הרבה את התנועה על הרצפה. במובן מסוים זה מטען שהשתמשתי בו לאורך כל העבודה, שנעה מתוך המקום הנמוך".