חלק מהאירוע זכור לי היטב: אני יושב על סוכת המציל בחוף בת-גלים, לפתע אני מאבד את שיווי המשקל, בגד הים שלי נתפס במשהו, הגוף מסתובב באוויר ואני נופל אל החול עם הראש למטה. הדבר הבא שזכור לי הוא שאני פוקח את עיני בבית חולים, המראה קצת מעורפל, אמי רוכנת מעלי, מלטפת את מצחי ואומרת, "מנחם שלי, איזה מזל מאלוהים. איך אתה מרגיש?"

הייתי בן 12. אני לא זוכר שהיה לי כאב ראש חזק במיוחד, רק מין לחץ קהה, לא חד, וראיה מטושטשת. אחר כך הסביר לי רופא נוירולוג שנפלתי על ראשי וסבלתי זעזוע מח. הוא הסביר לי שהיה לי מזל גדול, אבל הזהיר אותי שעוד מעט יבואו כאבי ראש חזקים ואולי אסבול מבחילות והקאות, אבל עם הזמן הכל יעבור.

כך בדיוק היה. משך שנתיים-שלוש סבלתי מכאבי ראש חזקים שהופיעו ונעלמו, וסימפטומים אחרים שהיו זהים במקצת לאלו של מחלת הנפילה, ואז הכל עבר.

זעזועי מח ב-NFL

ביום ראשון האחרון, דווח על 14 שחקני פוטבול בליגה המקצוענית שסבלו מפציעות ראש. אחרי שנים של הסתרת עין והתעלמות מהבעיה, הליגה החליטה לטפל בחומרה בבעיה של עבירות הגורמות לפציעות ראש ויצאה בשורה של הוראות לשחקנים בקשר להתקלות ראש. מפרי החוקים החדשים נקנסים בקנסות כספיים, אם כי קנס של 75,000 לשחקן המשתכר 5-4 מיליון דולרים בעונה הוא אולי לא עונש מספיק.

ליושב ביציע הסצינה מוכרת: אץ לו רץ לו הרץ עם הכדור ביד לעבר קו הטאץ'-דאון. ממולו מגיח ענק במשקל 150 ק"ג שתפקידו לנסות לעצור את הרץ בניגוח ראש המכוון לחזהו של הרץ. נושא הכדור בינתיים מתכופף כדי לא לאבד שיווי משקל, ואת רעש זעזוע ההתנגשות של קסדה בקסדה ניתן לשמוע עד לשורות העליונות ביציע. השניים שוכבים עתה ללא נוע. עשרות אלפים באיצטדיון עוצרים את נשימתם, חוששים מפגיעה חמורה. אבל כאן הקונפליקט והדילמה של המשחק: הרי לשם כך הם קנו כרטיסים, להיות עדים לאלימות, לעוצמה של המשחק. זהו משחק אלים, מלא אגרסיביות וכוח, לכן הוא נקרא "המשחק האמריקאי". הוא הפך למשחק הנצפה ביותר בטלוויזיה, וישנם 6 מיליון ילדים ובני נוער המשחקים אותו. אבל הנה שני שחקנים שוכבים ללא נוע על הדשא.

אנחת רווחה. האחד מתחיל לזוז, ובעזרת רופא הקבוצה ושני מאמנים מתרומם, ובצעד איטי מדדה לכיוון ספסל הקבוצה. השני? גם הוא זז, אבל הוא כבר מושם על האלונקה, ומשם לבדיקת MRI בבית החולים לוודא את גודל הנזק לראש.

השחקנים הנחשבים לתקליסטים הטובים במשחק הם גם גיבוריו. כבר שנים משחקים את המשחק, אז מה קרה פתאום שהחוקים משתנים לגבי תיקולי ראש? מה שקרה הוא שדיווחים חדשים מבתי חולים אוניברסיטאיים מציינים את הנזקים המשמעותיים הנגרמים ממהלומות כאלה לראש. השחקנים היום מהירים הרבה יותר מבעבר, גדולים יותר, כבדים יותר, והקסדות החדשות הפכו לנשק של ממש ביציאה למלחמה. פתאום ישנה תשומת לב חדשה למהלומות הראש ותוצאותיהן העתידיות.

מה מראים מחקרים

המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" הקדיש לבעיה החמורה הזאת את מאמרו הראשי בגיליון האחרון. בראיון עם מי שנחשבת כמומחית מספר אחת לפציעות ראש, הפרופסורית לנויורולוגיה ופתולוגיה ד"ר אן מקגי מבית החולים של אוניברסיטת בוסטון, הציגה מקגי לעיתונאי פיטר קינג שורה של תמונות המתארות את מצב המח של שחקני פוטבול ומתאגרפים, שנפטרו כתוצאה מזעזועי מח חוזרים ונשנים. התמונות מראות תוהו ובוהו בתאי המח. אנדרלמוסיה מוחלטת בחלקי מח, בהם איזורי תאים שלמים מכוסים בפרוטאין מורעל הנקרא 'תאו', והתאו נחשב היום כגורם הראשי בגרימת דימנציה, דיפרסיה, איבוד הכרה, ובעיות מנטליות שונות, כולל כמובן מוות מוקדם. היא מציינת באופן חד משמעי ש'תאו' כזה לא נמצא אף-פעם באוכלוסיה רגילה שלא סובלת ממהלומות ראש. זאת אומרת, שהקשר הישיר בין הסיבה והתוצאה ברור ולא ניתן לוויכוח.

חוסר היכולת להראות קשר ישיר בין התוצאה והסיבה הפך בעיה מאד פופולארית עם מחלת הפרקינסון של מוחמד עלי. הנה המתאגרף שהיה הטוב בעולם – ואם תאמינו לו גם 'היפה' ו'החכם' מכל שאר המתאגרפים – והוא הפך לשבר כלי. הוא איבד את יכולת הדיבור שלו, וגופו כולו סובל מרעידה רצופה ובלתי נשלטת. אבל אין ביכולת איש "להוכיח" קשר ישיר בין מאות המהלומות שסבל לפדחתו לבין מחלתו. העובדה היא שישנם מתאגרפים כג'ו פרייזר, שלחמו בזמנו של מוחמד עלי וסבלו לא פחות מהלומות לראשם, ולא לקו בפרקינסון. ומצד שני ישנם חולי פרקינסון באלפים שמעולם לא התאגרפו.

אבל אלה העוקבים אחרי מתאגרפים מקצוענים, שעסקו במקצוע משך שנים רבות, טוענים שכמעט לכל אחד יש את הקושי שלו שנים אחרי שפסקו להתאגרף: לכמה בבהירות מחשבה, לכמה בדיבור, לכמה בשליטה גופנית והרבה מהם סובלים מבעיות מנטליות שונות.

איגרוף ופוטבול

באיגרוף חובבני, המתאגרפים חייבים לחבוש מגיני ראש. באיגרוף המקצועני נכשלו ניסיונות לחייב קסדות או כפפות איגרוף מרופדות יותר. נראה כי למתאגרפים או לגלדיאטורים המשתתפים ב"אקסטרים ספורטס" לא אכפת. הכסף הגדול הוא מיידי והשפעות המהלומות לפדחת אינן מיידיות. זעזועי מח גורמים לנזק מתווסף: אתה לא "מבריא" לחלוטין מזעזוע מח. הנזק מתחבא, נם לו, בתאי המח. זעזועי מח נוספים גורמים לנזק מוסף. התוצאות של הנזק קורות שנים אח"כ, כמה מהן מוקדם יותר וכמה מאוחר יותר.

שחקני הפוטבול בליגה המקצועית לא רוצים לשמוע על כך. מספרים שכשהליגה שלחה לכל הקבוצות וידאו של שישה תקלים מסוכנים ביותר, השחקנים זרקו כל מה שבא לידם על המסך ופרצו בקריאות גנאי. הם כה חזקים וגדולים שהתחושה של "בלתי ניתן להכנעה" שולטת בכל. הם צוחקים על "שטויות" כאלה. הנה גוף הרקולס בגובה של 2 מטרים ומשקל 150 ק"ג – 3% שומן מקסימום, הכל שרירים – אז שהוא ידאג מאיזו מהלומה קטנה בראש? אבל הנזק מתווסף. מהלומת ראש בראש תגבה את מחירה שנים אח"כ.

אז מה יהיה? הליגה מנסה לעשות את המשחק לבטוח יותר. אבל ה"אולד-טיימרס" מאיימים שהפוטבול לא יהיה יותר אותו דבר. הם זוכרים חיות ממש כדיק בטקוס, ביל למברט, ובדנריק. גם אני זוכר אותם: הם היו חיות-אדם נערצות ע"י מיליונים. אמרו עליהם שהם אוכלים מסמרים ושותים חומץ. כולם היו חסרי שיניים, וצלקות בפרצוף היה סמלם המסחרי. היית רואה אותם על המגרש לא מסוגלים לחכות לפני שיפצחו עוד גולגולת. זה היה המשחק אז: לחלשים לא היה שם מקום, לא לחלשי גוף ולא לחלשי לב.

ריי לואיס, הליינבקר של ה-'בולטימור רייבנס' הוא אחד מהוותיקים האלה. עשר פעמים אול-סטאר. שחקן מהסיגנון הישן והאלים, בו מותר היה כמעט הכל, מלבד להביא רובה למגרש. לואיס משחק כבר 15 שנים בליגה. ראשו סבל בוודאי כ-50 זעזועי מח יותר מחבריו שהחליטו לפרוש. כלפי חוץ הם נראים בדיוק כמוהו. אבל אני כמעט בטוח שהוא לא היה רוצה שד"ר אן מקגי תראה לו תמונות של תאי מחו.

הוא לא אוהב את החוקים החדשים: "מן", הוא אומר, "פעם המשחק שוחק עם מוטו פשוט: עשה כל מה שנחוץ כדי לעצור את האויב. הכל מותר והכל כשר. פשוט עצור את היריב. היום? הכל אחרת. יותר מדי חוקים, מן".

וזהו האתגר הגדול של הליגה: איך לעדן את המשחק, מבלי לעשותו עדין.