שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפרחים לצה"ל
    תערוכת הרטרוספקטיבה של משה גרשוני במוזיאון תל אביב לוקחת אותנו למסע בין חיילים, רקפות, חמאה וברונזה. מגוון עצום של עבודות שמוכיח שלאמן הוותיק יש דברים טובים יותר לעשות באמצעות ידו, מאשר ללחוץ את זו של לימור לבנת

    תערוכת רטרוספקטיבה נתפשת כהכרה בפועלו של אמן. משה גרשוני, מהיוצרים הוותיקים והמזוהים ביותר עם האמנות הישראלית, כבר זכה להכרה לא פחותה מזו בנכונות להעניק לו את פרס ישראל בשנת 2003. סירובו להשתתף בטקס וללחוץ ידי נציגי ממשלה, שלא האמין בה, גרם לכך שלימור לבנת, שרת החינוך דאז, שללה ממנו את הפרס באקט שנוי במחלוקת. מה שרמז אולי על מדיניותה לעתיד לבוא. 


    כל החיילים אצל גרשוני

     

    כל אדם המצוי בנוף האמנות המקומית יכול לשחזר בזכרונו מספר דימויים של גרשוני, וסביר להניח שרבים מכם ביקרו בתערוכות שלו או בהשתתפותו. עם זאת, רטרוספקטיבה לאמן בסדר גודל כזה מעניקה את האפשרות לבחון את העבודות כשהן ממוקמות על ציר זמן כרונולוגי.

     

    בין טקסט לצורה

    התערוכה עוקבת אחר יצירתו של גרשוני משנות ה-70 ועד יצירותיו העכשוויות, מתקופת האמנות המושגית והפוליטית, דרך הפנייה שלו אל מדיום הציור בשנות השמונים ועד לציוריו המופשטים של השנים האחרונות. כמו כן, לראשונה מוצגים פסלי ברונזה שיצר בשנות האלפיים.


    מוקדש לאביבה אורי

     

    אוצרת התערוכה, שרה ברייטברג-סמל, ידועה כקרובה לגרשוני, חוקרת צמודה, ומתעדת של יצירתו מזה שנים רבות. היא בחרה לשלב מספר טקסטים שכתב גרשוני עצמו, או נלקחו מתוך שיחות שקיימה עמו, אשר בגישתה שלובים עם חווית ההתבוננות בעבודותיו. "בגלל שציור הוא לא ליניארי, אפשר לשים בו סדרה של שאלות, שנפרמת בכל רגע, כי אין בציור את הרגע של 'זה ככה'" הוא כותב.


    בדם לבי. אדום שיוצא מהמשבצות

     

    התערוכה נפתחת בקבוצת עבודות מוקדמות משנות ה-70 הנקראת "הנייר הלבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור". חמש העבודות עשויות גזירי נייר, וכיתוב הטקסט נושא את שם הקבוצה.

     

    גרשוני מדגיש את הגבולות של גזירי הנייר. הוא קורע חלקים מקצוותיהם בצורות שונות או צובע אותם בשחור. הוא מנסה להצביע על השחור שבפנים הנייר, שמבחינתו אינו דו ממדי, אלא בעל ממד נוסף, נסתר, אותו הוא מנסה לגלות. הבחירה דווקא בעבודות אלו לפתוח את התערוכה נושאת את עיסוקו של גרשוני בבלתי נראה. ניתן לראות בה הצהרה אמנותית על מה שעתיד להופיע שוב ושוב בעבודותיו לאורך השנים: הבלתי נראה, הלא מבורר והאפל.


    אפל ובלתי נראה

     

    קבוצה נוספת של עבודות מוקדמות - כמו "ח' חמאה 100 גרם - 16 דק', 28 מעלות" ו-"3 גרם מרגרינה בשמן" - עשויות גזירי נייר, שעליו מוטבעים שמן בישול, חמאה וכו'. בעבודות אלו מתייחס גרשוני לזמן של הפעולה ולחומריות החומר, שימוש ברדי-מייד, הבאתם של חומרים מן היומיום אל שדה האמנות ובחינת תפקודם בשדה זה.

     

    גוף העניינים

    סדרה של תצלומים, "הבעיות העיקריות (האמיתיות) הן עם הלשון ואצבעות הרגליים" מ-1972, מובאת כדוגמה לעיסוקו של גרשוני בחקירת הגוף. הוא מצלם תקריבים של צורות שונות שעושה בלשונו ואצבעות רגליו, המשחקות בנייר צהוב בקונסטלציות שונות, ומתכתב עם אמנים שעסקו גם הם בגוף באותה תקופה, כמו ברוס נאומן וג'וזף בויס.


    "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית". הכל קשור

     

    מסדרון צר מוביל את המבקר בתערוכה מתקופת האמנות המושגית והפוליטית לחלל המרכזי של שנות ה-80, במהלכן החל גרשוני לבנות את השפה האמנותית המזוהה עמו: גרשוני של האדום, השחור, גרשוני של החיילים, של המריחות באצבעות.  


    אריאל שרון על פי גרשוני

     

    השימוש בצבע האדום ניכר כבר ביצירותיו המוקדמות יותר של גרשוני, אך בתקופה זו מקומו של הצבע הופך למרכזי. גרשוני החל לצייר במריחות מכחול צורות מופשטות, אשר לעתים יש בהן צורות ברורות יותר או פחות.

     

    בשנות ה-80 יצא גרשוני מן הארון, ואכן ניכרת ביצירות אווירה אירוטית סנסואלית. המפגש עם הגוף הופך למפגש עם מקור עונג, סבל, זכרון וגורל. שם היצירות נושא בדרך כלל את הטקסט שגרשוני מוסיף למשיחות הצבע: "הי חייל", "מה שלומך חייל" "שלום חייל", ואחד מציוריו המפורסמים ביותר "חייל יפה", בו מתנוססות שפתיי ענק אדומות.


    "הי חיילים". גרשוני מצדיע

     

    גרשוני מעיד כי העבודה שלו עם מריחות הצבע הנעשות בידיים קשורה בפעולה של ליטוף, הנגיעה בחומר עצמו. כאן החיבור לרכות הלא גברית שהיתה לא לגיטימית בחברה הגברית סביב.

     

    ציורי הרקפות הגדולים עוברים מסקאלת האדום לשחור ועוסקים בדימוי הישראלי. הרקפות הוורודות נוכחות בעבודות בצורתן ומחליפות את הדימוי של החייל, שנכח באמצעות הטקסטים. כאן מתחיל גרשוני בהוספת צלבי הקרס, המסמלים את המוות, לצד פריחת הרקפות, תימת השואה מקבלת דגש מיוחד בעבודתו מכאן והלאה.


    "בפרחים גדולים אהבתיך". גרשוני מדבר בפרחים

     

    צורתן של הרקפות מזכירה סימן שאלה ומחזירה אותנו לסדרת העבודות הראשונה בתערוכה - תפקידה של האמנות אצל גרשוני היא לשאול שאלות.

     

    מעגל שלא נסגר

    השטחות של מכסי קופסאות נעליים יוצרות צורות צלב בווריאציות וגדלים שונים, מהוות סדרה של איקונות יהודיות שנעשו בשנים 1984 עד 1987. גרשוני טובע את שמה של רחל האם, שמתה בלידת בנה היחיד, כתחליף למריה. הפסוק "לשכן שמו שם" מתנוסס גם הוא על צלב הקרטון. גרשוני מעמת בין הצלב לאלוהים, בין שם לשם, מבצע פעולה המתפרשת כצליבת האל, על מה שקרה שם, ומביא לפתחו של אלוהים את האשמה הגדולה.


    "אל מלא רחמים". עיגולים לא מושלמים

     

    בעבודותיו המאוחרות של גרשוני יש מפנה רדיקלי בצבעים. הצבעוניות החושנית הופכת לסקאלה של שחור לבן וצהוב ובחלק מהסדרות אף מצטמצמת לשחור ולבן בלבד.

     

    עיסוקו בצורה של עיגול שאינו מושלם חוזר ונשנה לאורך עבודתו מהתקופה המושגית ומופיע בעבודותיו המאוחרות כמעט באובססיביות. הוא עצמו מעיד כי יש לו עיסוק מתמיד ב"צמדי עיניים" – העיניים שבאו מ"שם".


    גרשוני קורא: יצחק

     

    ביצירות משנות ה-90, החושניות של החומר הופכת לשאיפה לחשוף את הפיסיות של הבד והחומר, לבטל את האשליה הציורית.

     

    הפסלים אשר מוצגים לראשונה חושפים את העיסוק ב"מה שאינו נראה לעין". העבודות, שנראות כפסלי ברונזה לכל דבר, מכילות גם הן ממד של רדי-מייד, למרות שלא ניתן לזהות זאת. ממד זה מתגלה רק בהסבר אודות תהליך היצירה. גרשוני בחר בפסלים המכוסים בחומר לשם יציקה שהיו קיימים, ויצק אותם בברונזה. ניתן לומר שיצק את פסל הדמות המצויה בחומר בברונזה.


    הפסלים של גרשוני. דמויות ויציקות

     

    הפסלים נראים כדמויות אדם, כשבמקום הראשים מחוברים צינורות הפונים מעלה. גרשוני משחק עם הרדי-מייד בעודו מאמץ מעקרונותיו. הוא אינו מפסל

    יש מאין, אלא משתמש בפסל שהיה קיים, אך בו בעת הוא חוזר לחיק המסורת הפיסולית בבית היציקה.

     

    התערוכה חושפת את הוורסיטיליות האופפת את עבודתו של גרשוני במהלך שנות יצירתו. הוא אינו מאופיין בסגנון אחד ספציפי אלא חוקר ובודק כל סגנון שהוא עובד בו ועובר הלאה. אולם השפה האמנותית נותרת בעינה - גרשוני בתגובה לאי האמון בשפה, עקב תחושה חזקה של קריסת התרבות באירופה לאחר מלחמת העולם השניה, פיתח שפה משלו הנצבת איתנה בעבודותיו המגוונות ונעה בין התרבותי לפראי, בין קדושה לטומאה, גרשוני נותר ועודו תוהה אודות "השחור מבפנים".

     

    משה גרשוני - רטרוספקטיבה. מוזיאון תל אביב. התערוכה תינעל ב-5 בפברואר, 2011

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים