הגיע הזמן לשלוח את ה"ילד" לדרכו

ספר ההדרכה הפנימי שנטעה בנו האבולוציה מוליך אותנו חרש ובתבונה כשאנחנו מתמודדים עם גילאים מוקדמים. רוב השאלות והמצוקות של הורים בשנות החיים הראשונות הן נקודתיות, ממוקדות בתחום אחד – הסתגלות חברתית, משמעת, הרגלי אכילה ושינה וכיו"ב. כמעט כל ההורים מבנים לעצמם מסגרת התנהלות-חיים כללית ומתפקדים בתוכה באופן רציף, עם בדל התייעצות פה ושם.

געגועים לגיל ההתבגרות

עלמה בת 26 או גברבר בן 27 מציבים להורה שאלה הרבה יותר כללית – מה עושים איתם? עכשיו, הדאגה הפיזית לתזונתו, שלומו ובריאותו של העולל כבר לא רלבנטית. הקטנטן מכין לעצמו סנדביצ'ים, מצחצח שיניו היטב, מתלבש בגפו ואפילו עובד בעבודה מזדמנת ומזרים אי אילו שקלים לכיסו. מרד ההתבגרות הסוער וסצנות גיל 16 חלפו עברו להן. מי חשב שנתגעגע אליהן?

גורם מודרני, חמקמק וירקרק, מערפל לא אחת את עיניהם של ההורים מלהבחין בעוצמת הקושי: כסף. צמד המילים "משתלם כלכלית" עשוי להרדים אותנו בשמירה. ההיגיון הפיננסי הבריא לכאורה אומר שאין טעם שהילד יכלה ממונו וזמנו על דירה שכורה בתל אביב ועדיף שיאגור נכסים וכוחות בבסיס הבית, ילמד ו/או יחסוך ורק אז יצא לעולם מחוזק ומדופן במרשרשים. נשמע הגיוני, לא? אז זהו, שלא.

התקופה המודרנית מפנה עינינו שוב ושוב לנכסים חיצוניים, מוחשיים, מדידים וברי מישוש (בעצם זו דרך פלצנית להגיד "כסף"). הפסיכולוגיה לעולם תדגיש את אותם תהליכים פנימיים ואיטיים, שלעיתים הרציונל שלהם לא נגלה לעין בכאן ועכשיו. בעומדנו מול עולם המבוגרים בחוץ, שני נכסים פנימיים יקרי ערך יתגלו כמשתלמים ביותר – יכולות (אינטלקט, כושר טכני, יכולת מילולית, חשיבה כמותית ועוד תופינים מסוג זה) ודימוי עצמי.

דימוי עצמי. שמתם לב שהביטוי הזה מסתיים במילה "עצמי"? הפנקס הפנימי הקטן הזה, שמרכז את עיקר הדברים שאתה חושב ומרגיש אודות עצמך מתחיל להיכתב כבר מגיל שנה. למן הרגע שבו אנו מניחים לקטנטן לחמוק לבדו אל החצר או מניחים אותו בבוקר בידיה (האמונות?) של הגננת - מכאן ואילך תהליך ההיפרדות שלו יוצא אל הדרך. כל שלב התפתחותי יוסיף עוד נדבך לגבול שבין "אני" והאחרים. אגב, אם מסתכלים על העסק מפרספקטיבה זו, כל הריטואלים של גיל ההתבגרות (עגילים באף, ניטים בצוואר, סגירת הדלת) מקבלים משמעות נוספת: יצירת זהות ייחודית.

עם סיומה של התקופה הצבאית בחיינו, אנחנו אמורים להתפנות לנצח בשני המעגלים המרכזיים של ההתמודדות הבוגרת – מגרש העבודה ומגרש האהבה. לרוע המזל, העולם הזה נהיה מסובך ועתיר ידע יותר עם כל דקה חולפת ושפע אופציות נוחתות על ראשו של בן ה-22 בגשם מטמטם ומבלבל. אי לכך ובהתאם לזאת, הכריזה התקופה המודרנית על שני טקסי מעבר שיסייעו לגוזל לצלוח את הגשר בדרך אל פוזיציית מנכ"ל נחשקת ובית פסטורלי עם אישה ושלושה ילדים בגיל ארבעים. בתחום הרומנטי, הצעירים נכנסים לתקופת הדייטים האינטנסיביים והמתחלפים, באדיבות האדונים ג'יי-דייט ופייסבוק ובתחום הקרייריסטי, מוענק להם פסק זמן חברתי מוסכם, שמוקדש ללימודים גבוהים ועבודות נמוכות (מזדמנות, יעני).

למה להעיר את המתים?

מה קורה כשהילדה מהססת לפסוע אל שני אזורי הביניים הללו, מה קורה כשהילד שוקע בבית? לא אחת ההורים המבוגרים, שנפשם כבר כמהה להתפנות לשלוות הקריירה או הפנסיה, מושכים ידיהם – מרצון או מאונס – מהתערבות בחייו של הצאצא. הוא כבר ילד גדול. אין לנו מנדט להתערב בחייו. הוא כל כך עוזר בבית.

לעיתים גם ההורים וגם הצאצאים מקיימים מעין הסכמה שבשתיקה עם האנומליה הזו. היא מפתה. אין בעצם סערות, הכל שקט, אז למה להעיר מתים מרבצם?

להערכתי, יותר ויותר הורים יקלעו בשנים הקרובות לסיטואציה הזו ויותר ויותר בתי אב בישראל יצטרכו להתעמת עם השאלה – להגיד לו משהו או לא? במסורת הנחרצות שתוקפת אותי מדי פעם אקדים ואומר – להגיד, בוודאי. שימו את הנושא על שולחן הדיונים, עודדו אותו להיפרד ולבנות את אזורי החיים הנפרדים שלו, הראו לו את הדרך החוצה.

אין פה הטפה לקום מחר בבוקר ולהשליך את הילדה עם כל מטלטליה אל הרחוב הקר, חלילה. אני מדבר על הפניית אלומת הקשב המשפחתית אל הנושא. אני יודע שהטורים שלי נוטים לתסכל אנשים רבים וטובים מכיוון שאינם טעוני המלצות פרקטיות. אתם יודעים מה – אם יחפוץ הציבור בכך, אני מבטיח כתבה שנייה בסדרה, פרקטית מקודמתה.

ואגב, הטור הזה מוקדש להרבה מאוד אנשים שהיכרתי, גם לא בספירה המקצועית. המון הצלחה בהמשך הדרך.