הנה עשר בקשות, תקוות והצעות לשינויים בעונת הליגה הבאה באן.בי.איי. זאת ליגה דינמית שקו החיים שלה הוא שינויים ומאורעות מסחררים הם החמצן שבעורקיה. מכיוון שאני, כמו כל אוהד מושבע של ליגת הכדורסל, הייתי רוצה לראות את קו החיים הזה מתרענן ומתמלא מרץ, אני שולח את הצעותי על פני המים. במילים אחרות, הנה כמה דרכים לשפר את האן.בי.איי:

משאלה ראשונה:

הגדלת מספר המשחקים בין קבוצות מזרח ומערב. נכון להיום, קבוצות מזרחיות ומערביות משחקות אחת נגד השנייה רק פעמיים בעונה. משחק בית ומשחק חוץ. מה הבעיה להגדיל את מספר המשחקים לארבע, ובאותו זמן להקטין את מספר המשחקים שקבוצות מזרחיות משחקות בינן לבין עצמן? היום לכל קבוצה ישנו מטוס פרטי עם מיטות לשחקנים, ג'קוזי, חדר כושר, ולאונג'. מה הבעיה לטוס ממינסוטה (המערבית) למילווקי (המזרחית)? אפילו טיסה מחוף-לחוף בתנאים כאלה אינה משמעותית. אנחנו, במיאמי, רוצים לראות את קובי בריאנט פעמיים בעונה, ולא רק פעם אחת. ואני בטוח שבלוס אנג'לס היו שמחים לארח את לברון, דווייט האווארד או דריק רוז, פעמיים בשנה, ולטוס אליהם פעמיים בשנה. כשגרתי בניו-יורק ומשך שנים מדיסון סקוור גארדן היה ביתי השני, היו פעמים שפשוט נמאס לי לראות את אותה קבוצה – הנטס, לדוגמה – חמש פעמים בעונה.

משאלה שנייה:

הקדמת משחקי המערב לשעה 6. במערב רגילים לחזות במשחקים בשעה הזאת. כל משחק פוטבול, הוקי, או כדורסל מניו-יורק, בוסטון, או מיאמי, משודר במערב בשעה 5, והם התרגלו לזה. את משחקי הפוטבול מהמזרח הם רואים ב-10 בבוקר, והם התרגלו שזה הדבר הטבעי ביקום. בני בקולורדו לא מבין כיצד אני יכול לצפות בכדורסל ב-8 בערב. במערב, שידורי הספורט של המזרח מתחילים ב-5 או 6, אז אין כל בעיה להקדים את משחקיהם ל-6 כדי שנוכל לצפות בהם במקום לקרוא עליהם למחרת. רק מעטים במזרח נשארים ערים לחזות במשחקי ליגה רגילים שמתחילים ב-10:30 או 11:00 בערב.

משאלה שלישית:

הפסד מיאמי בקליבלנד בביקורה הראשון. תראו, אני הפכתי לאוהד מיאמי היט בגלל שהיא קבוצתי הביתית. אני לא מאחל לה להפסיד לאף יריבה, מלבד לקליבלנד קאבס במשחק הראשון. סתם, להחזיר לעיר קצת צבע לפנים, ורגש נקמה על עזיבתו של לברון. מגיע להם.

משאלה רביעית:

שהביליונר הרוסי מיקאיל פרוקורוב ישגע את דייויד סטרן אפילו יותר ממארק קובן. החיים של הקומישיונר יותר מדי קלים. כל בעלי הקבוצות הם כצאן מרעיתו. קובן, היהודי הצעיר הממולח שעשה ביליונים באינטרנט, הוא בעלה של המבריקס, והוא היחידי המנקר את סטרן שוב ושוב. אני מקווה שהרוסי יעשה זאת אפילו יותר ויביא מעודדות מרוסיה כשהקבוצה תעבור לברוקלין. ודבר נוסף: כששופט יפשל בגדול, הוא ישלח אותו לסיביר.

משאלה חמישית:

קצת יותר שנאה ויריבות בליגה: שהמג'יק תתחיל לשנוא את מיאמי בגדול ושהן תתפתחנה ליריבות כמו שסלטיקס ולייקרס היו פעם. שהנטס יעברו לברוקלין ותחל מלחמה על מלכות התפוח הגדול, כמו שהיה פעם בין יאנקיז וברוקלין דודג'רס. שדטרויט פיסטון תהפוך לקבוצה של ממש ותתחיל להשתולל במערב התיכון נגד קליבלנד ושיקאגו, ושבלייק גריפין יעשה מהקליפרס סוף-סוף קבוצה שתיקח את ההגמוניה של עיר המלאכים מלייקרס.

משאלה ששית:

קרב צמוד על תואר 'קלעי השנה': שקווין דוראנט יוביל את הקלעים ב-1 במאי עם 25.90 נק' ממוצע, ואחריו כרמלו אנטוני (25.88), קובי בריאנט (25.87), לברון ג'יימס (25.86), דוויין ווייד (25.85), ודרק נוביצקי (25.84). זה יהפוך את המשחקים האחרונים בליגה למעניינים לא פחות מהפלייאוף.

משאלה שביעית:

הצהרות חדשות משאקיל או'ניל. בעונה שעברה הוא יצא בהצהרות הבאות: "ההתקפה שלנו עובדת כמו תיאורית פיתגורס – אין תשובה לה!" – "יש לי אשה יפהפיה, ילדים נהדרים, חברים, שתי מכוניות פרארי, יאכטה, וילה באי פרטי על מיאמי, תואר מסטר בקרימינולוגיה, אני שוטר, ואני יפהפה. אז אני קולע 40% מהקו, אז מה? זאת בסך הכל הדרך של אלוהים לומר שאף אחד לא מושלם" – "כמובן שאני מזדקן, אבל יחד עם זה אני נעשה יותר חכם, כמו אריסטוקרטס".

משאלה שמינית:

אליפות דאנק חדשה. לברון, קובי, דוויין, האוורד, כרמלו באליפות דאנק נגד דרק רוז, ג'ון וול, טייריק אוואנס, קוליסון ואוון טרנר. תחרות קבוצתית בה כל דאנקיסט תורם נקודות לקבוצתו בשיטה הבאה: הטלת מטבע לקביעת הדאנקיסט הראשון, ואז הדאנקיסט שזכה בהטלת המטבע עושה דאנק ראשון כרצונו, והדאנקיסט מהקבוצה השניה צריך לחקות אותו. עכשיו הקבוצה השנייה מקבלת דאנק ראשון, והדאנקיסט מהראשונה חייב לעמוד באותה משימה. אחרי סדרת הדאנקים הראשונה, עשרה ותיקים קובעים את עשרת הדאנקים הבאים: ד"ר ג'יי קובע דאנק ראשון. מייקל ג'ורדן קובע דאנק שני, דומיניק וילקינס דאנק שלישי, וכן הלאה. הסיבוב השלישי הוא חופשי: כל דאנקיסט מבצע דאנק כבחירתו. נראה 30 דאנקים יפהפיים, אבל כל משתתף מבצע סך הכל שלושה דאנקים.

משאלה תשיעית:

ביטול היציאה מהמשחק עם עבירה שישית. כדורסל הוא המשחק היחידי הקיים בו שחקן מוצא מהמשחק בגין עבירות (אני לא מדבר על פאולים אכזריים שמוציאים אותך מהמשחק עם קנס גדול): בהוקי-קרח גורם העבירה מקבל 2 דקות או 5 דקות עונש. בפוטבול – 15 יארדים, או 5 יארדים. בכדורגל – בעיטת עונשין. כרטיס צהוב הוא רק לעבירה חמורה וזה כבר עניין אחר, אבל עבירות רגילות ניתן לבצע ללא סוף. רק בכדורסל מוציאים אותך מהמשחק. תגידו: "אז יעשו פאולים בלי סוף על שחקנים כמו שאקיל או דווייט האווארד, שהם קלעי עונשין בינוניים". תשובתי? שילמדו לקלוע מקו העונשין, או, ניתן להגדיל את מספר הזריקות אחרי הפאול הששי, כך כשיש פאול שביעי, הקבוצה הנגדית זוכה ב-3 זריקות על כל עבירה כזאת. המשחק ייעשה אז חופשי הרבה יותר בלי שכוכב כמו האווארד, למשל, יאלץ להפסיק להגן כפי שהוא יודע כבר מהפאול הרביעי, בגלל החשש להוצאתו מהמשחק עם יבצע עבירות נוספות.

משאלה עשירית:

פט ריילי נגד פיל ג'קסון בסידרת הגמר. אני מאחל לאריק ספואלטרה, מאמן מיאמי היט, בריאות, הצלחה, ושלווה. אבל רק פעם אחת אני מאחל שיחלה בשפעת יום לפני משחק הפלייאוף הראשון בין מיאמי היט ולוס אנג'לס לייקרס. לא מחלה רצינית, אבל שישאר בבית לשבועיים כדי שפט ריילי יוכל לקחת את שרביט האימון. איזה קרב זה יהיה! אין שני מאמנים אחרים בליגה ששונאים אחד את השני כמו שניים אלה. ורצה אלוהים שהם גם המאמנים הטובים ביותר בדור המאמנים הנוכחי, אחרי דורם של רד אורבך ורד הולצמן. זה יהיה קרב לדורות. הסאב-פלוטס לקרב כזה הן אין סופיות ממש. הנה מצד אחד "איש הג'ל" ממיאמי, אמן המוטיבציה, הסנדק של הקבוצה עם חליפות הארמני שלו, ובשערו המשוח אין אפילו שערה אחת שלא במקומה. הוא מאמן דיקטטור: "מיי וויי, אור גו אוויי". אין חוכמות ואין שאלות. הוא הבוס השתלטן ופה מסתיים הסיפור.

לעומתו פיל ג'קסון השלומפר מעט, עם חליפות שנראות כאילו נקנו בשוק פשפשים ועניבה שאף פעם לא מתאימה לשאר הלבוש. הוא המאמן עם דתו הבודהיסטית ואמונתו בתורת 'הזן', המקיים ישיבות קבוצה בחושך, לאור נר עם ריחות אקזוטיים. הוא נראה דמוקרטי. הוא נראה כאילו הוא שואל את שחקניו מה לעשות, אבל זה הכל הסוואה למאמן עריץ מסוג אחר. אמנם לא כמו ריילי, אבל עדיין עריץ. אם יקח אליפות הוא יהפוך למאמן הגדול בתולדות הכדורסל עם יותר טבעות אליפות מרד אורבך האגדי. מה שיהיה לנו אז הוא קרב אופטימלי בין לברון וקובי (או דוויין וקובי), בין סאות' ביץ' להוליווד. בין שואו-טיים מערבי למהירות בזק וכוח מזרחי. בין ג'קסון לריילי. קרב כזה יחזיר אותנו לימי הפאר של סלטיקס נגד לייקרס, לארי בירד נגד מג'יק ג'ונסון. אונלי דה בסט, בייבי!