כבוד למת
הנה סיפור ששמעתי מפיו של יהודי מנוחין, חודשים אחדים לפני מותו.
יהודי שכב על ערש דווי. הוא קרא לאשתו וכך אמר לה:
"שרה יקרה שלי, אני רוצה לערוך את צוואתי. אני מתכוון להוריש לבני בכורי אברהם מחצית מהוני. הרי הוא איש מאמין ושומר מצוות".
"אל תעשה את זה!", אמרה לו אשתו. "אברהם לא צריך כל-כך הרבה כסף. כבר יש לו עבודה, חברה משלו ואפילו אמונה באלוהים ובמצוותיו יש לו. תן למשה, שמתמודד בייסורים רבים עם שאלת קיומו של אלוהים, ועוד לא הסתדר בחיים".
"בסדר, אוריש למשה", אמר היהודי. "ולאברהם אוריש את המניות שלי".
"אבל יקירי, כבר אמרתי לך שאברהם לא צריך שום דבר! אני אקח את המניות וכך אוכל לעזור למי מילדינו שיזדקק לכך בעתיד", אמרה האשה.
"את צודקת, אשתי היקרה. אז בואי ניגש לענין הנכסים שלנו בישראל. אני חושב שאני צריך להוריש אותם לדבורה בתנו".
"לדבורה? השתגעת, יקירי! כבר יש לה נכסים בישראל. מה אתה רוצה? שהיא תהפוך לאשת עסקים ותהרוס את הנישואין שלה? אני חושבת שציפורה שלנו זקוקה לעזרה רבה הרבה יותר!"
בשארית כוחותיו, הזדקף היהודי במיטת חוליו ואמר:
"שרה יקרה שלי, מחמל נפשי, את היית לי אשה נהדרת, היית אם נפלאה לילדינו, ואני יודע שאת רוצה את הטוב ביותר עבורם. אבל אנא ממך, כבדי את דעתי! בסופו של דבר, מי הוא העומד למות? אני או את?"
