מדורת השבט

כי תכלס, השידור האינסופי הזה הכיל כמה מרכיבים שערוצי טלוויזיה אוהבים. היו שם סיפורים מרגשים על גיבורים לשעה, היתה שם היסטריה מלובה היטב ברוח חזקה ובזרוע נטויה, היה שם קונצנזוס מקיר לקיר, סוף סוף מחלוקת שאינה פוליטית. כי אם כבר אסון - לפחות כזה שמצרף אותנו למשפחת העמים, כזה שגורם לעולם לשגר אלינו סופרטאנקרים ולא אצבעות מאשימות. היה שם את כל מה שערוצי טלוויזיה מאמינים שהוא סיבה מוצדקת למרוח שעות על גבי שעות בדיווחים ריקים של מגישים שלוקחים את עצמם מאוד ברצינות.

מחזיקה מסך יותר מכל טאלנט. האש בכרמל (איור: יואב דאובה)

אבל מי שהחזיק את השידור הזה היתה הגיבורה האמיתית של סוף השבוע, זאת שלאורה התחממו כל המגישים, הכתבים והצלמים - האש. דינמית יותר מהאולפן הדינמי, נוקבת יותר מהמבט של יונית אחרי הקפצה ולפני שיער ואיפור, בלתי צפויה יותר מהשאלות של דנה ויס, מחזיקה מסך יותר מכולם יחד. כורים שיוצאים מחור באדמה בתוך טמפון מתכת? הצחקתם אותי. תצטרכו להתאמץ קצת יותר.

למעשה, אפשר להגיד בזהירות שהעם צפה בשידורים למרות השידורים, ולא בגללם. שגם אם היו מוצבות מצלמות מול האש, ובתחתית המסך היו דיווחים על קצב התקדמות הלהבות, הצופים היו מגיעים למסך. הוויזואליה של השריפה ניצחה את הכל. השידורים הצליחו לעמעם אותה במעט, עם אינסוף היסטריה, תביעות לוועדות חקירה וקלישאות הוליוודיות על גיבורים לרגע (הכל חוץ מנתונים עובדתיים, אגב). אבל העובדה שמשהו המשיך לקרות תוך כדי השידור, העובדה שהחדשות המשיכו להיווצר והמבטים התהפנטו לחיזיון הבוער הזה מכוח אינסטינקט קדום, היא זאת שהפכה את טלוויזיית סוף השבוע הזה למושכת כל כך.