שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המודל של יפן, העתיד של סין
    יפן, שבעבר הייתה קטר הצמיחה האסיאתי, עומדת היום פחות או יותר במקום. כלכלת סין לעומתה נמצאת היום במירוץ מהיר למעלה: היא פשוט מיישמת בדינמיות רבה יותר ובעלויות ייצור נמוכות יותר את מה שלמדה מהשכנה היפנית. אך אל חשש, גם לה צפויות בעתיד "שנים אבודות"

    בין יפן לסין שוררת מזה שנים רבות תחרות ואף איבה, שהגיעה לשיא בפלישה היפנית לסין במלחמת העולם השנייה. אך לצד האיבה, רב המשותף ביניהן: שתיהן שואבות מהתרבות הסינית הקדומה. מעל פני השטח זה מתבטא בקווים משותפים בתחומים כמו מטבח, ארכיטקטורה וכתב, ומתחת לפני השטח הן גם חולקות ביניהן ערכים רבים: ערכי הלאום והמשפחה, ההיררכיה, הסגידה לאבות, הצייתנות.

     

     

    היום מתועלת התחרות אל הזירה הכלכלית בה שתי המדינות מתמודדות זו מול זו, שתיהן מהוות מעצמות כלכליות אסיאתיות והדבר העיקרי המפריד ביניהן בתחום זה הוא המקום בו הן נמצאות בתהליך הצמיחה.

     

    יפן, שהיוותה את הנס של שנות ה-60' וה-70', השאירה מאחוריה את הצמיחה המהירה, ובמקרה הטוב היא מסיימת שנת תקציב עם צמיחה כלכלית של אחוז אחד מהתוצר הלאומי הגולמי.

     

    כלכלת סין לעומתה נמצאת היום במירוץ מהיר למעלה, ומי שמנסה להבין לאן מועדות פניה יכול להביט אל השכנה שמעבר לים ולקבל מכך כמה אמות מידה וחומר למחשבה. האם גם סין צפויה להגיע עם הזמן לסטגנציה (קיפאון) דוגמת זאת של ארץ השמש העולה? האם גם לה מחכים עשורים של "שנים אבודות"?

     

    מחקרים רבים ניסו להסביר את שנות הדריכה במקום של כלכלת יפן. הגורם העיקרי החוזר בהם הוא השמרנות. השמרנות היפנית שאובה משורשים תרבותיים עמוקים, מתרבות של כבוד למבוגר, לבכיר בדרגה ולבעל התארים. בתרבות כזאת יכול היזם הצעיר לפרוץ דרך רק כאשר הוא זה שמקים את החברה ויוצר את המערכת סביבו מאפס, כך למשל במקרה של סוני לאחר מלחמת העולם השנייה.

     

    אך כאשר החברה כבר קיימת, מאכלסת גורדי שחקים בלב טוקיו ומנוהלת על ידי קאדר של מנהלים ותיקים ובכירים, המהנדס הצעיר שקיבל חינוך יפני יחוש אי נוחות עמוקה לחלוק על דבריו של בכיר או מבוגר ממנו, להציע הצעה נגדית או אף לדבר לפניו.

     

    שמרנות פירושה היצמדות אל דפוסים קיימים וחוסר העזה לחרוג מהם. כאשר גוף כלכלי חוזר על מה שהביא לו את ההצלחה של אתמול הוא פועל בדרך ידועה, דרך שאחרים כבר למדו אותה ואולי אף חיקו אותה טוב ממנו. יפן מתבססת על הכוח הכלכלי של קונצרנים דוגמת פנסוניק וטויוטה, אך המודל של הפעולה שלהם, שבעזרתו הם חוללו מהפיכות לפני 40 שנה, מתחיל למצות את עצמו. הוא נותן השראה לכלכלות דוגמת דרום קוריאה וכמובן סין, אשר מיישמות אותו בדינמיות רבה יותר ובעלויות ייצור נמוכות יותר.

     

    ההצלחה גוררת הישענות על מה שכבר נוסה, בבחינת "אם זה הצליח פעם זה יוכל להצליח גם היום". המנהלים הבכירים של הקונצרנים היפניים נרתעים מנסיונות שהם בבחינת כניסה לחדר חשוך, הם נצמדים לדפוסים קיימים. בטורי הכלכלה היפניים מגדירים אותם כ"סמוראים" שהפכו ל"סושוקו דאנשי": אוכלי עשב.

     

    על כל אלה נוספת מדיניות התמיכה בעסקים של ממשלת יפן, אשר תומכת בעסקים ויוצרת יציבות רבה במדינה. על פי הסטטיסטיקות המתפרסמות, אחוז העסקים הפושטים רגל ביפן נמוך ב-50% מזה של ארצות הברית. התמיכה הזאת, אם כך, מצליחה היטב, אך יש לה מחיר. כאשר עסקים קיימים שורדים בסיוע ממשלתי, יש פחות ביקוש שיאפשר לעסקים חדשים לצמוח, ובמקומם ממשיך השוק להישלט על ידי אלה שהצליחו אתמול והיום נמצאים בקשיים עקב חוסר מעוף. בכלכלה כמו בטבע יש צורך מדי פעם בנפילה של עצים ותיקים על מנת לאפשר צמיחה של עצים חדשים שיחדשו את היער.

     

    ואם כבר מדברים על עצים צעירים, חיוני לקחת בחשבון את הרמה הנמוכה של הילודה ביפן, ילודה, אשר לצד תוחלת חיים ארוכה גורמת להצטמקות האוכלוסיה והצטמקות מספר הידיים העובדות, מעלה את הגיל הממוצע, מטילה את "עול" פרנסת הגיל השלישי על בני גיל העבודה ויוצרת צוואר בקבוק בתחומים הדורשים כוח אדם זמין, חדש ודינמי.

     

    הגורמים שתוארו כאן מהווים תמרור אזהרה לכלכלה הסינית. לעת עתה ההצלחה הכבירה מתקיימת בה בעיקר על ידי מנוע הצמיחה העיקרי שהוא החברות הפרטיות, חברות שלא היו קיימות כלל לפני כמה עשורים בודדים של שנים ושהמנהלים שלהן משוחררים ממרות של מנהלים קשישים.

     

    מצב זה הוא זמני. בסין כמו ביפן, צפויות ההנהלות של החברות המצליחות להזדקן עם הזמן ולהוות חסם בפני יוזמה ורעיונות המגיעים מהדרגים הנמוכים והצעירים שגדלו על ברכי התרבות הסינית. בסין צפויים להתקיים גם הקשיים הדמוגרפיים הפוקדים את יפן: החברה מזדקנות, ומדיניות הילד היחיד גורמת להזדקנות האוכלוסיה ולצמצום ההיצע של כוח אדם צעיר במהירות רבה עוד יותר מאשר ביפן.

     

    בינתיים כל זה מאוזן על ידי ההגירה העצומה מן הכפר אל העיר, אך זאת לא תוכל להימשך לנצח, במיוחד כאשר תיושמנה תוכניות הממשל להעלות את רמת החיים ואיכות החיים בכפר.

     

    סין צפויה לפגוש את "השנים האבודות" שלה אי שם בהמשך הדרך. מתי זה יקרה? קשה לנבא, אך אם זה יקרה לאחר שהיא השיגה תוצר לאומי גולמי לנפש ברמה דומה לזאת של יפן, הרי שהכלכלה שלה תהיה כבר גדולה פי שלוש עד ארבע מזאת של ארה"ב, ועד ההגעה לשם עוד נכונו לה שנים רבות של צמיחה כלכלית מואצת.

     

    טל רשף הוא יועץ ומרצה לתרבויות ועסקים, מאמן עובדים ומנהלים לרילוקיישן. מרצה לתרבויות בחברות ובחוגי בית.

    פורסם לראשונה 13/12/2010 23:49

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טוקיו, יפן
    צילום: איי פי
    צילום: איי פי
    שנחאי, סין. מצאו את ההבדלים
    צילום: איי פי
    מומלצים