איך אומרים פיקניק בעברית?

הדיון בשאלה האם יש בכלל פיקניק ישראלי מסתיים לפני שהוא מתחיל. יש, אבל קוראים לו מנגל. ההוכחות הנסיבתיות להימצאותו בתרבותנו גלויות לעין: שאריות קבבים על מדשאות איי תנועה במוצאי שבת, מכירת הצידניות העירנית ברשתות השיווק וכמובן - צפייה ב"פיספוסים", שבכל שידור שלה לפחות סרט ביתי אחד מנציח אסון מבדר שאירע תוך כדי פיקנוק.
פה ושם בארץ ישראל ניתן למצוא זוגות רומנטיים, המנסים להחיות כאן את ה"פיקניק הקלאסי" (אותה אשלייה המונצחת בסרטים ובספרים דוגמת אלה המתוארים בכתבות השכנות): מפה משובצת, בקבוק יין וסל קלוע ובו פירות, גוש גבינה מצחין אך אנין, מרקחת תות-שדה ובאגט טרי. מי שראה יותר מדי סרטים כאלה עלול אף לגרור את זוגתו לאירוע על אופניים. אבל מדובר,כמובן, בשוליים הסהרוריים של החברה. אתה, את ואני עושים את הפיקניק שלנו בדיוק כפי שהורו לנו יאיר ניצני וגני תמיר ב"שיר המנגל", שבוצע ב"מה יש" המיתולוגית של גל"צ, אי שם בשנות השמונים (לפי מנגינת השיר הבזוי "האח לואי"):
.
כן, יצאנו אל המרחבים
והעמסנו ת'רכבים
ויצאנו אל הפיקניק (פיקניק…)
.
כן, אני הכנתי שיפודים
וגם קשרתי ת'ילדים
פיקניק בצומת מסובים.
.
כבר נשרף השישליק הקבבי בבי בבי
תרחצי ת'כלים מוצי בובי בובי בובי
תן לי סטק נסתפק בשיפודי פודי פודי
ונשיר ונרקוד פוצי מוצי מוצי מוצי
.
מוצי מוצי מוצי מוצי,
אל תרוצי אל תרוצי
זה הזמן להוציא
איזה סטק שתרצי
.
יש… עוד כמה סיחים על האש
תעשי אוויר זה מתייבש
אני רוצה שיפוד בפיתה,
ריטה…
.
כן… שפכנו נפט הכל נגמר
ולא נשאר חת'כה בשר
וכבר נהיה לי מאוחר
.
כל שבת יש סלט ויש טחינה טחינה טחינה
נשרפו הילדים איפה דינה דינה דינה
יש לך ריח של שום ובצלי צלי צלי
איך יצא לי שיפוד משהו לא נורמלי מלי
מלי
.
מוצי מוצי מוצי מוצי,
אל תרוצי אל תרוצי
זה הזמן להוציא
איזה סטק שתרצי

עם צאתו לגלי האתר היה השיר ללהיט קיץ מוביל, אך ככל הידוע, הוא טרם זכה לניתוח המעמיק לו הוא ראוי, כמייצג התרבותי הנאמן ביותר של הפיסגה המשולשת ישראלי/פיסת דשא/אוכל. עיון מדוקדק יותר בטקסט מגלה, שלמרות העדר כמה סמלים חשובים, אין טוב ממנו לתיאור ההווייה הישראלית כולה, על עדותיה ופלגיה השונים.
השיר ניחן באבחנה לדקויות של היגוי. שימו לב כי המונח המתייחס לאומצה אינו "סטייק" אלא "סטק". כידוע, הישראלי אינו מכיר בתנועת הצירה המלא והיא אינה מכירה בו. מה שטוב לתנובת התרנגולת ("בצה" / "בצים") ולזית ברבים ("זתים") טוב גם לנתח הפרה. המשורר מחדד שוב את העניין כשהוא נדרש לסוגיית חת'כת הבשר (שלא נשארה במרכז הבית השני.

אוכל, שתיה, גבר, אשה

סוגיית המיקום נוגעת בשיר זה בקצה עצב רגיש, והיא עושה זאת ללא חמלה: "פיקניק בצומת מסובים". ישראלים רבים חיים בתחושה קשה, כי רק בארץ עורכים פיקניקים במקומות אקזוטיים כגון איי תנועה מדושאים. לשמחתנו, קיימות עדויות רבות ממקומות אחרים בעולם, המצביעות על דפוסי פיקניק דומים גם שם.
נאמן למשימת התיעוד המדוייק, השיר אינו פוסח על רכיב בסיסי נוסף בהוויה הישראלית – השובניזם הכאילו-נאור. אווירת הפסטורליה מקהה אמנם את עוקצה של תכונה זו, אך היא אינה יכולה להיעלם לחלוטין במציאות שבה יש בעל, אשה ומזון. השורה "תרחצי ת'כלים בובי…" מזכירה לנו את מקומה הנכון של האשה, במטבח הביתי כמו גם בחיק הטבע.
בבית הבא מפציר המשורר במוצי שלא לרוץ, שכן "זה הזמן להוציא איזה סטק שתרצי". שורה זו חושפת בפנינו את פרצופו של הישראלי היפה, המתגלה במלוא לארג'יותו בפיקניק. "איזה סטק שתרצי" שר המנפנף ומתכוון לזה ברצינות כאומר: אלה הם סטקיי ועל כך גאוותי. קח ככל שתחפוץ, תהנה וספר לכולם איזה אחלה סטקים אני עושה. משהו בעשן המתאבך מעל למנגל גורם לישראלי פרץ פתאומי של רוחב לב והוא שוכח לרגע את מצב חשבון הבנק שלו. מי שזכה לראות פיקניקים הנערכים באתרים בעלי רגישות בטחונית גבוהה, לא יוכל לשכוח את מראה הגברת הרודפת אחרי חייל, כשבידה האחת פיתה עמוסה ובשנייה צלחת ממולאים והיא צועקת "מותק בוא תאכל חמודי. זה אני הכנתי…".

תורת הניפנוף

נדלג על הבעייה הלוגית שבשורה "תעשי אוויר זה מתייבש" ועל החריזה היגעה של פיתה / ריטה ונגיע לשיאו הנוגה משהו של השיר, עם "כבר נהייה לי מאוחר". נדמיין יחדיו: דימדומי שקיעה מאירים על שרידי מנגל הפוך, ראשוני החתולים מתקבצים סביב השאריות, ילד אחד עם כוויה והאחר סובל רק ממכות יבשות וכולם כבר רוצים הביתה. יש רק מראה אחד המשובב את הנפש יותר ממראה כרס גברית זקורה בתום משתה מנגלאי שכזה והיא הכרס הנשית. זו, שלעולם תהיה מתונה ועדינה יותר מחברתה השעירה, נמצאת כאן במצבה העילאי ביותר: היא מכילה פיתה רשמית אחת ועוד כשתיים שננגסו באין רואה, נקנקיית "מרגז", חצי עד שלושת-רבעי סטייק "עין", כדצימטר מעוקב של חמוצים ועוד כמספר הזה של סלטים (במלרע, כמובן).
אבל "שיר המנגל" מחמיץ את הנקודה הארכימדית של הדיון בישראלי המתפקנק: הניפנוף. אותה מלאכה פשוטה, שגם תינוק בן יומו יכול לבצע כיאות, הופכת בפיקניקינו לאיזו חוכמה נסתרת, שתחתיה מצטופפות מספר אסכולות נבדלות זו מזו. תופעת ריבוי הפתרונות ל"אין בעייה" חוזרת על עצמה בסופו האמיתי של הפיקניק המשפחתי, כאשר מוצעות גישות שונות להכנת הקפה השחור (הסוכר לפני ואז עירבוב… מה פתאום – קודם נותנים לקפה לגלוש ואת הסוכר מוסיפים בכוסות…)

והגביע הולך לפיתה

אין מתכון לפיקניק ישראלי. לוקחים את מה שיש בבית, אורזים בנייר כסף (או כלי טאפרוור לצפונים) ומשנעים היערה. כמי שניסה לא מזמן לייסד שיטת פיקנוק חדשה ונכשל, אוכל לפחות להזהיר את הקורא ממנה. הרעיון היה לצאת לפיקניק בלי להכין כלום בבית. פשוט לעבור באיזו מסעדה ערבית מצוייה, להעמיס את כל שאפשר ולהיבלע במהירות בתוך החורש. הבעייה היא, שהאוכל שמגישים לנו בתוך המסעדה לוקה בתאריך תפוגה מהיר במיוחד – 10 עד 20 דקות. לעולם אל תגררו לפיקניק פלאפל או קובה ממסעדה כזו, ותרו על הממולאים וכמובן על הצ'יפס. סלטים (במלעיל, בבקשה) אפשר, אבל בשר כדאי לקחת רק אם אמור להיות מוגש קר. ואת הכל אפשר להכניס בסוף בתוך כלי הקיבול הטוב בעולם לאוכל, המנצחת האמיתית של כל הפיקניקים שבעולם – הפיתה.

עוד על פיקניקים תרבותיים ב"כתבות נוספות".