קרע בעם
הנהגת המדינה שוקדת על העמקת הקרע. חרפּתם הנמשכת של ניצולי השואה וחסידי אומות העולם העניים בארץ, רק מסמנת אותו. הקרע מתרחב גם כשאנו מחזירים פליט לאזור מלחמה
ב-15 השנים האחרונות שינתה מדינת ישראל את פניה, או שמא את דימויה העצמי. היחס המבזה לעניים והעמקת העוני; חרפת הזיקנה והחולי לצד קיצוץ הקצבאות לנזקקים; האיסור על איחוד משפחות של פלסטינים עם אזרחי ישראל בארץ; ניצול מהגרי-העבודה במדיניות של "דלת מסתובבת"; פשעי הכיבוש נגד העם הפלסטיני; ולאחרונה גם מסע-ההסתה נגד השכרת דירות לערבים, והסירוב לקלוט פליטים מאפריקה - כל אלה מצביעים על שבר קשה בחברה הישראלית.
אמת, למדיניות הכלכלית יש משקל רב באופן התייחסותה של מדינת ישראל לַנתונים לחסדיה. כלכלת השוק הפרוע וההפרטה האובססיבית שהביא עלינו נתניהו מארה"ב מייצרות מדינה שרופה, עם מערכות חינוך ורווחה שקרסו מזמן, ועתודות-גז שמרווחיהן ייהנו ילדיו של אחד, יצחק תשובה.
נכון גם ששנאת הזרים הישראלית מלוּבּה על-ידי "מערכת הביטחון" - חבורת הגנרלים המנהלת את חיינו, ודואגת לשמור על מתח מתמיד. כשסכנת השלום גדולה מדי, ויהודי רוצח את ראש-הממשלה, יש מחליפים שימסמסו את הסכנה ("ביטול אוסלו" - זוכרים? נתניהו). הם הרי מופקדים על ביטחוננו.
אך לצד סיבות אלו ואחרות, מתחולל כאן שינוי-עומק חברתי. החברה הישראלית היהודית הולכת ומשלימה תהליך עצוב של התנכרות לעצמה. מתוך המיתוס הציוני המורכב והמגוּון, הנורא לעתים והמופלא לעתים, טיפחנו גוון עגום במיוחד - אותה התנערות מוחלטת מכל מה שקדם: מהערבים שחיו וחיים בארץ הזו, מתרבות יהדות מזרח-אירופה, מהתרבות היהודית והערבית של יהודי המזרח, מסיוטי השואה – במסע אל "היהודי החדש".
מעמיקים את הקרע
רבות כבר דוּבָּר במסע הזה, שבבסיסו - התכחשות לדימויי העבר הגלותי, השפוף, ותכליתו - יצירה-מחדש של חברה - יהודית, צעירה, בריאה, ויפה. האמביוולנטיות של הנהגת היישוב היהודי כלפי המתרחש באירופה בזמן השואה מתייחסת לחוט הזה, השזור בתולדות המדינה. ההתנגדות וההשתקה בחברה הישראלית כלפי ניצולים שזה-מקרוב באו, גם הן אחוזות בקרע בין מי שהיינו לבין מי שנהיה. כך גם ההתנשאות כלפי יהדות המזרח ואפלייתהּ.
הנהגת המדינה שוקדת על העמקת אותו קרע. חרפּתם הנמשכת של ניצולי השואה וחסידי אומות העולם העניים בארץ, רק מסמנת אותו. אך הקרע בעם היהודי מתרחב בכל פעם שאנו מחזירים פליט לאזור מלחמה; עם כל פסק-הלכה המוציא את ילידיה הערבים של הארץ מחוץ לקהל, או מקבע-מחדש את מקומה הנחוּת של האשה בחברה. הקרע גדֶל עם כל הפקעת קרקעות ומעצר קטין, עם כל קשישה רעבה, בכל פעם שצריכה עוד משפחה להחליט על מה לוותר החודש - בשר או תרופות?
בנקודת הזמן הזו, נדמה שמתוך הסל הגדוש של העצמאות היהודית החדשה, אנחנו בוחרים להשאיר מאחור עבר עתיק, מגוון ומפואר, ולסגוד לְכוחַ ולגאווה. בשם אלה מסיתים בציניות נבחרי הממון והשררה - ישי ונתניהו, ליברמן וברק. פליטים? החוצה! ערבים? לשטחים. עניים? אשמתם. או, אם אפשר, אשמת הפליטים - כמה נוח, כמה עצוב.
אנחנו בונים שרירים יהודיים, אבל רואים בעצמנו קורבנות של כל מי שמעז להיות לא-יהודי, או לא-חזק, ונקלע על דרכנו. כמו בעיר-דוד, היא סילוּואן, כולנו ארכאולוגים פוליטיים - מחטטים, נרגשים, בבשרנו, וחופרים החוצה את הנרדפוּת, את השונוּת, כאילו לא היו מעולם. אנחנו, נציגי ו הריבוניים של העם היהודי אחרי אלפיים שנות גלות וסבל, מנסים לקרוע מתוכנו את החולשה והזרוּת. סיפור גירוש הערבים, הפליטים, ילדי מהגרי העבודה - הוא גם סיפור הגירוש הפנימי הזה.
מאחורי יערות הכרמל החרוכים, מאחורי הערבי עם הנרגילה, נמצאת האדמה החרוכה של הזהות היהודית-ישראלית. מה שנשאנו עמנו למעשה הוא תפקיד הקורבן. כשיאפשרו הנסיבות התבוננות מפוכחת יותר, נִראה את עצמנו כפי שאנו היום - מפוחדים, מוּסָתים, אגוצנטרים, עיוורים. בורחים מהחולשה, חלשים ממנה. גברים בכיסאות, חליפות וסיגרים מעמידים פני חשוּבים, גברים בִּזְקָנים וגלימות מעמידים פני חכמים, גברים בירוק-זית קמים, צועקים ונופלים. הגיע הזמן לשנות כיוון.
נעם הופשטטר, דוקטורנט למדע-המדינה, האוניברסיטה העברית בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
