שירת הטוקבק

סֶקְס מַתְחִיל בלאמפּה צְהֻבָּה מאת ללי ציפי מיכאלי

בהשראת טוקבקי ynet

מתכווננת מֵרִצְפַּת הַסָּלוֹן הֶחָשׁוּךְ ללי צִיפִי מְבִיאָה מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ לִתְחוּם הַשִּׁירָה הָעִבְרִית: הַשִּׁירָה כְּהַפְרָעָה (תגובה 31)

עַל פְּסַנְתֵּר כָּנָף

וּסְפָרִים

לְאוֹרֵךְ

הַקִּירוֹת

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

סֶקְס מַתְחִיל בכיוונון הַגּוּף עַל הָאוֹרוֹת שֶׁיּוֹצְאִים לְאַט מִמֵּצַח גָּבוֹהַּ

אָז מָה זֶה אָמָּנוּת? (תגובה 30א)

קימורי הַגּוּף המְרַכְּכִים אֶת הָעוֹר הָעִירוֹנִי המחוספס

אז מה זה אמנות? ללי ציפי מיכאלי (צילום: דוד גורביץ')

השיר מתכתב עם שירה של מיכאלי "החיים הם בית זונות":

החיים הם בית זונות

הַחַיִּים הֵם בֵּית זוֹנוֹת הִיא אוֹמֶרֶת

מְרַכְסֶנֶת עֶשֶׂר סַנְטִים שֶׁל מִפְשָׂעָה בְּתוֹךְ

                  גִ'ינְס שֶׁל דִיזל

כַּמָּה עֲבוֹדוֹת אַתְּ צְרִיכָה לָקַחַת לְהוֹצִיא אַף

מִבֵּיצָה סְרוּחָה; כַּמָּה צַ'נְס אַתְּ צְרִיכָה

לָתֵת לִתְאוּרָה מִתְכַּוְנֶנֶת

לְפַלֵּס לָךְ הֶקְשֵׁרִים לְפַּעַרֵי הַנְּשִׁימוֹת?

גדולות ונצורות מאת נעם פרתום

בהשראת טוקבקי ynet

תסלחי לי, אבל הוא מתייחס אליך כמו לחרא. הוא לא אוהב אותך,

לא מכבד, לא מפנק, ולא אכפת לו ממך - רק מעצמו.

הוא מאוהב בתדמית של הגבר הנשוי ובהטבות הנלוות - אבל לא רואה אותך ממטר.

אחותי, בעלך ילד קטן שעושה ממך סמרטוט! - חת'כת נרקיסיסט, מרוכז בעצמו והוזה.

תני לי לצטט לך גדולות ונצורות ממני כשאני אומרת:

תזרקי אותו, הוא לא שווה את זה!

פרתום. תזרקי אותו, הוא לא שווה את זה (צילום: דני נוימן) 

השיר מתכתב עם שירה של פרתום, "מיי גירל":

מיי גירל מאת נעם פרתום

מרוי ואני מתרגלות אי-היצמדות בבטן מכווצת

ושרירי רצפת אגן קפוצים לאגרוף ירחי.

אנחנו מקבלות את השבת בביתה, בצוותא -

יין קידוש מתוק מבריק את שפתינו מור ולבונה, משקיט את המיית הלב,

נוסך באיברים שלווה ורוך כמו חמאת שיאה על עורן של המאהבות הגדולות -

סאפפו, אנאיס נין.

מרוי מלטפת את כף ידי על מפת התחרה העדינה.

בהישירה מבט נפרם איזה תפר נסתר בנפשה

ונגלה הזהב הכחול שבעיניה.

אני טובעת בכחולזהב הזה כמו יורד ים

לשלות תיבת אוצר.

זוהר אינדיגו בהיר שוטף את המטבח הקטן,

ומהחלון מציצה אלי אישה שכובה על גבה -

הלבנה היא בטנה ההריונית, פיה פעור לשמים

והכוכבים נופלים לתוכו כמו ענבים משיש וזכוכית,

בוהקים בחלל.

מרוי ואני יושבות צפופות, ירך נושקת ירך,

וכל אחת מספרת על הבייביסטפס שהיא נוקטת (בנעלי גיישה חונטות) כדי לרחוק

מהגברים האלה שעושים לנו חרא.

הלאה הדיקטטורים תולשי כנפי הפרפרים, המשוררים המחוריינים, השקרנים,

אלה שנפלאים בלפלרטט עם מילים, שמשפריצים עלינו חרוזי זקפה פואטית

ואחר כך מזיינים אותנו בתחת.

כל הדייגו ריברהים, כל הטד יוזים, האלכסנדר פנים, הנתן אלתרמנים, היצחק לאורים -

אלה שתמיד רע איתם לתפארת, שאנו אורבות להם בחשך, אוהבות אותם עד דמע,

שאומרים שמרי נפשך מצל חשך, שמרי נפשך מציפורניים

והופס הם שולפים ת'ציפורניים ובוחנים אותך ברשעות -

אפה הוא קצת גדול שהוא והילוכה קצת זול שהוא

אך איזה גבר כל שהוא יכול את זה לסבול שהוא?! אבל

בכל זאת יש בה משהו, בכל זאת יש בה משהו, ולמרותזאת

הם חייבים לדייק. ואינם יכולים לדייק נשים

מבלי לכתוב את המילה גועל. מסכמים אותנו בהיא לא מוצצת או היא כן

מוצצת או היא לא גומרת או

היא כן גומרת או היא לא מדברת

היא לא נותנת לא מזדיינת לא או כן

מאוננת אולי רק מבשלת. הכי הרבה שמסוגלים להבטיח זה

לא אחנוק אותך בשנתך.

כל הגברים-גברים שנשבעים אמונים ובסוף דופקים לנו בסתר את האחיות,

לכו ת'חרבנו קוביות.

יא קקות! אנחנו צועקות,

צוחקות.

מרוי ואני עושות יוגה ולוחשות זו לתוך נשמתה של זו -

תרפי מותק, תרפי.

רצפות האגן שלנו נבקעות, סכרים נפרצים,

סוסי תכלת שועטים לנו בין הרגליים -

נהרות מתרחבים, גלים-גלים עולים ללא שוליים

מאגני המים של הירכיים.

כשמרוי מברכת על הנרות היא מכה אותי בסנוורי המצולות שלה,

חובקת ברחם של כחול בזהב ומתוודה בעצבות -

איי וואז נבר אה גירל, את יודעת?

איי וואז נבר אה גירל.

אף פעם לא הפנמתי את הסודות הכמוסים והחמקמקים האלה של הנשיות.

באהבה אין סודות מרוי, יש רק אמת –

אמת גלויה-אמת ברורה-אמת זוהרת, אני אומרת,

ואנחנו לומדות ביחד את תנוחות ברכת השמש.

ככה אנחנו עד אור הבקר

מתרגלות אי-היצמדות לגברים זו בזרועות זו בזרועות זו,

ועם שחר אני נודרת לה בלבי שהיא תמיד תהיה

מיי גירל.

גַּם אִם נְכַסֵּהוּ בִּכְתָב מאת עודד כרמלי

הַמֵּצַח מֵזַח מֹחַ צָף

הַמֵּצַח, הוּא לֹא יַעֲמִיד פְּנֵי סְתָם פָּנִים

וְלֹא יִחַם

גַּם אִם שָׁנָה תְּדַבֵּר אֵלָיו גַּם אִם תְּכַסֵּהוּ בִּכְתָב

שָׁנוּן וְאַנְאַלְפָבֵּית הַשֵּׁם לֹא אָשֵׁם

שֶׁמֹּחֵךְ חָדָשׁ וּמִצְחֵךְ מְיֻשָּׁן.

כרמלי. השם לא אשם (צילום: גוני רסקין)

השיר מתכתב עם שירו של כרמלי מתוך המחזור "ליקום אין אופוזיציה":

לְחַמְצֵן אִישִׁיּוּת

לְהַגְבִּיר אֶת חוּט הַשִּׁדְרָה

כָּךְ שֶׁכָּל הַשּׁוּרָה

תִּשְׁמַע מִכָּל הַשּׁוּרָה

שֶׁאֵין מָה לְהַכִּיר

שֶׁיֵּשׁ לְהִתְעַדְכֵּן

וּבְאֹפֶן יְסוֹדִי

לִטְעֹם הֲדָדִי

מִכָּרִית אֶצְבַּע שֶׁהִיא

אֵלֶקְטְרוֹ אֶנְצֵפָלוֹ גְּרָף

אֶת מְלוֹא הַשְּׂרָף

מִקַּרְקֶפֶת דּוֹלֶפֶת

וְלִרְאוֹת מַרְאוֹת מוֹחוֹת

וְלֹא לְוַתֵּר

לְהִתְבַּזּוֹת בַּשִּׂיחָה

לִהְיוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר

עֵר לַלֵּחָה

מִמֵּאָה מִילְיַארְד הָעֲצַבִּים

שֶׁמּוּלְךָ לְאָוַנְגַּרְד

המשוררים המשתתפים בכתבה: ללי ציפי מיכאלי, הוציאה עד כה שני ספרי שירה "שירי ללי" (הוצאת עקד) ו"צייר אותי בוערת" (הוצאת כרמל). ספר שיריה השלישי עומד לראות אור בקרוב.

עודד כרמלי, יליד 1985, הוא חתן פרס "שירה על הדרך" לשנת 2008. פרסם את מחזור השירים "עורשלד" (הוצאת עכשיו), את רומן הביכורים "כלכלת בית" (הוצאת כתר) ואת ספר השירה "ליקום אין אופוזיציה" (הוצאת אחוזת בית). 

נעם פרתום ילידת 1986, סטודנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב, השיקה פרויקט של שירתה המצולמת ברשת העונה לשם "פואטיוב". עובדת כעת על ספר שירה ראשון.