קונפוציוס והפרופסורים
באחד הימים, התיישב קונפוציוס לנוח. ראו אותו תלמידיו, ומיד ניגשו והחלו לשאול אותו שאלות. באותו יום היה המורה הדגול במצב-רוח טוב, ולכן הסכים להשיב להם על שאלותיהם.
"מורנו היקר", כך פנו אליו התלמידים, "אתה הרי מצליח להסביר את כל מה שאתה מרגיש. מדוע אינך הולך לקיסר ומדבר איתו?"
"הקיסר גם נושא נאומים יפים", אמר קונפוציוס. "ונאומים יפים הם ענין של טכניקה ותו-לא. אין בהם כדי להביא למעלה מוסרית".
"אז מדוע אינך שולח לו את ספר שיריך?"
"את שלוש-מאות השירים המצויים בו אפשר לסכם במשפט אחד: 'חשוב נכון'. זה כל הסוד".
"מה זאת אומרת לחשוב נכון?", שאלו התלמידים.
"פירושו להשתמש בשכל ובלב, במשמעת וברגש. כשאדם משתוקק לדבר-מה, החיים יוליכו אותו אליו, אך בדרכים שאין הוא מצפה להן. פעמים רבות, אנו נותנים לעצמנו להתבלבל, כי הדרכים הללו מפתיעות אותנו, ואז אנו חושבים שאנו בכיוון הלא-נכון. לכן אני אומר: תן לעצמך להינשא על כנפי הרגש, אך היה בעל משמעת מספקת כדי להמשיך קדימה".
"וזה מה שאתה עושה?"
"בגיל חמש-עשרה, התחלתי ללמוד זאת. בגיל שלושים היה לי הביטחון שאני מעונין בכך. בגיל חמישים, גיליתי שלשמיים יש תכנית ביחס אלי, כמו ביחס לכל אדם בעולם. בגיל ששים, הבנתי את התכנית הזו ומצאתי את השלווה לגשת למימושה. וכעת, כשאני בן שבעים, אני יודע להקשיב ללבי, בלי שהוא יגרום לי לסטות מן הדרך".
"אם-כן", אמרו התלמידים, "מה מבדיל בינך ובין אנשים אחרים העושים כרצון השמיים?"
"ההבדל הוא שאני מנסה לחלוק זאת איתכם. ומי שעולה בידו לשוחח על אמת עתיקה עם דור חדש, חייב לעשות שימוש ביכולתו ללמד. זו מעלתי היחידה: שאני מורה טוב".
"ומה הוא מורה טוב?", שאלו אותו תלמידיו.
"מי שבוחן את מה שהוא מלמד. הרעיונות העתיקים אינם יכולים לשעבד את האדם כי הם מתאימים את עצמם ועוטים צורות חדשות. וכך יש בידינו העושר הפילוסופי של העבר, בלי לשכוח את האתגרים שהעולם הנוכחי מציב בפנינו".
"ומה הוא תלמיד טוב?"
"מי שמקשיב לדברי, אך מתאים את מה שאני מלמד לנסיבות חייו, ומעולם אינו מבצע את מה שאני אומר מלה במלה. תלמיד טוב הוא מי שאינו מחפש משרה אלא עבודה שתכבד אותו. מי שאינו מבקש לזכות לתשומת-לב אך שואף לעשות משהו שיהיה ראוי לתשומת-לב".
