שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מגדל נופל

    סגירתו של סניף הדגל של "טאוור רקורדס" במגדל האופרה בתל אביב, שהשתרע על שתי קומות ואירח הופעות של סופרגראס והדג נחש, סתם את הגולל על חלום גדול ונסיון להיות כמו בחו"ל. יעל לינזן, עובדת לשעבר, עושה סדר במלאי

    סופה של תקופה. בסוף השבוע האחרון נסגרה באופן רשמי החנות שנחשבה בעבר לסניף הדגל של הרשת הבינלאומית "טאוור רקורדס", במגדל האופרה בתל אביב. נדמה שסיפורה של החנות הזאת מסמל את סיפורה העגום של תעשיית המוזיקה.

     

    מה לא נאמר כבר על התעשייה בישראל ועל חנויות הדיסקים הגדולות בפרט: שהמחירים מופקעים, שהרשתות הגדולות מייצגות בעיקר את המיינסטרים ולא נותנות מענה הולם לאמנים הקטנים ובכלל, שהפורמט הזה של הדיסק כבר מת מזמן.

     

    אבל ההתחלה היתה אופטימית. השנים היו תחילת שנות התשעים, רוח הגראנג' עם הג'ינסים הקרועים וחולצות הפלנל ריחפה באוויר וחנויות תקליטים היו אולי הדבר הכי מגניב בעולם, במיוחד אם התמזל מזלך לעבוד באחת מהן. סרטים שנעשו באותה התקופה, כמו "אמפייר רקורדס" ו"נאמנות גבוהה", שיקפו את מוכרי הדיסקים כבעלי ידע עצום במוזיקה שמלווה באופן טבעי באנטיפתיות והתנשאות כלפי כל מי שלא מכיר את כל הקטלוג, כולל בוטלגים נדירים ובלתי ניתנים לשמיעה על ידי בני אנוש, של סוניק יות'.


    הסניף בתחילת הדרך. השתרע על פני שתי קומות (צילום: מיכאל קרמר)

     

    בשנת 94', טאוור רקורדס העולמית נחתה בטיילת של תל אביב, ברחוב אלנבי 1. במגדלי האופרה נחנך הסניף הראשון והענק, שהשתרע על פני 1000 מ"ר שהתחלקו על שתי קומות, עם מחלקת המוזיקה הקלאסית מהגדולות שאי פעם היו בארץ, לצד מחלקות גדולות ומכובדות של רוק, אלטרנטיבי, פופ, רגאיי, קאנטרי, מגזיני מוזיקה מכל העולם, ומה לא. אמריקה הייתה כאן, עם עמדות השמעה מתקדמות ותמהיל מעניין של מוכרים, מבחורים מקועקעים בני 20 ועד מבוגרים בני 40 פלוס (בחנויות דיסקים זה נחשב מעל הממוצע).

     

    אבנר גולדהגן, אספן ומוכר בחנות, משחזר: "התחלתי לעבוד ברשת בשנת 98', ולדעתי זה כבר היה סוף עידן הזוהר. ועדיין, זאת הייתה תקופה של הזמנות סחורה בסדר גודל עצום עם מכירות מוצלחות. אני זוכר שנכנסתי לתוך המחסן ואי אפשר היה בכלל לזוז בו מרוב סחורה שהייתה שם. אלפי דיסקים, לצד מגזינים מכל העולם".


    הדג נחש בסניף האופרה בשנת 2004. הכי חו"ל שיש (צילום: אייל לניאדו) 

     

    גם הופעות חיות התקיימו בחנות. אחת מההופעות הזכורות ביותר היא של ההרכב הבריטי "סופרגראס", בשנת 99'. "אני זוכר שהיה מטורף, אנשים עמדו בתור ואי אפשר היה לזוז. אנשים נשארו בחוץ ואפילו משטרה הייתה שם. אין, זה היה הכי חו"ל שיש", אמר איל לניאדו, מי שהיה מנהל הסניף בין השנים 1999 ל-2009.

     

    מנכ"לים מחוץ לעולם המוזיקה

    בתחילת דרכה של הרשת, היא הייתה למעשה שלוחה ישירה של הרשת העולמית. מה שאומר שהובאה סחורה ישירות מחו"ל וכל אלבום מוכר שחפצת בו, יכולת להשיג ללא בעיה. מספר שנים לאחר מכן, ניתק הקשר בין החברה העולמית לרשת הישראלית ופרט לשם ולאופן סידור הדיסקים, לא נותר שום דמיון. חברה ישראלית בשם "טופ 10" מבית הד ארצי רכשה את הזכויות על הרשת ובכך החברה הפכה למעשה לחברה ישראלית כשרה.

     

    איש העסקים עופר נמרודי היה המנכ"ל הראשון של הרשת, מהרגע שעברה לבעלות ישראלית. לנמרודי, כמו לשאר המנכ"לים שבאו אחריו, לא ממש היה קשר לעולם המוזיקה. אחריו הרשת התגלגלה לידיו של איש עסקים אחר, חנני רויכמן, בעלים של חברת עבודות עפר. לפני כשנתיים, הרשת התאחדה למעשה עם חברת NMC יונייטד, במחיר לא גבוה של ארבעה מיליון שקלים.

     

    בדומה לתהפוכות השונות ולתחלופה של מנהלי הרשת, גם סניף האופרה עבר שינויים מהותיים. לפני כארבע שנים הצטמצם הסניף האגדי משתי קומות לקומה אחת בלבד. המוזיקה הקלאסית והספרים שהיו בקומה העליונה, נדחסו בין שאר הז'אנרים בקומה התחתונה. אבל למען האמת, עם המבחר הדל שכבר היה באותה התקופה, היה קל לדחוס שתי קומות לקומה אחת.


    הסניף בגירסתו המצומצמת. קל לדחוס לקומה אחת (צילום: איל גולדמן)

     

    שנה לאחר הצמצום, עברה החנות לחנות קטנטנה, גם בתוך מגדל האפרה, שהייתה בעבר חנות ללבני נשים. הפעם, גם שלט הניאון הנוצץ של טאוור רקורדס, אותו ניתן היה לראות מרחוב הירקון, ירד. האמת, יש משהו מלנכולי בלראות כמה דיסקים בודדים, לעיתים אף את אותו האלבום רק בכמה עותקים, מפוזרים על מדף שלם, כאילו ביקשו להסתיר את דלותו.

     

    לניאדו: "לפי דעתי, ההנהלה של הרשת אף פעם לא הבינה באמת את המטריה שהיא נמצאת בה. תמיד היו סכסוכים עם חברות תקליטים שונות. אתה פשוט לא יכול להרשות לעצמך, בתור רשת גדולה, לעשות דברים כאלה. אני חושב שהאופרה היה סניף מיוחד בעיקר בגלל החומר האנושי שהיה שם, ואת זה הרשת מעולם לא הבינה. בעיניי, הסניף כבר מת מזמן. עכשיו שהוא נסגר סופית, זה היה רק בבחינת ניתוק צמח ממכונת הנשמה".

     

    עמית ארז (30), מוזיקאי ועובד לשעבר בחנות, לא חש נוסטלגיה: "אני לא עצוב, כי גם ככה כבר לא באמת נשאר מהחנות שום דבר. עדיף שלא תהיה חנות בכלל מאשר צל שדוף של משהו שפעם היה יפה ומוצלח".

     

    "חנויות דיסקים מציעות מוזיקה, ואני חושב שמוזיקה צריכה להיות לרכישה.

    אני נותן את המוזיקה שלי בחינם כי המציאות של היום היא כזו, ואני מתאים את עצמי למציאות. אבל זה לא אומר שאני חושב שזה צריך להיות ככה. עד היום, אני לא מרגיש שלם עם מוזיקה שאני מחזיק בבית, עד שבאמת רכשתי אותה, עם אריזה והכל", הוסיף ארז, "עידן רשתות המוזיקה נגמר ולא יכול להתממש יותר בימינו, אבל חנויות פרטיות יכולות להחזיק מעמד". אז זהו, עכשיו כבר באופן רשמי אין יותר טאואר רקורדס בתל אביב. אבל ספק אם מישהו בכלל שם לב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סניף של טאוור רקורדס. שימו לב לקלטות
    צילום: צביקה טישלר
    עמית ארז. עדיף שלא תהיה חנות מאשר צל שדוף
    צילום: אלדד קרין
    לאתר ההטבות
    מומלצים