שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פיה ענוגה ומקללת
    בתוכניות "קבלו אותם", המציגות את הדור הצעיר של הסטנדאפיסטים, אין ולו אישה אחת. התירוץ שם היה ש"לנשים קשה יותר להצחיק", אבל האמת היא שלגברים קשה יותר לקבל מצחיקניות ולא לתייג אותן כבהמות
    מי לא היה שם? וילוז'ני האב המייסד, קטורזה ואסייג, גרייניק ואלתרמן, אורי חזקיה ורועי לוי, אורי גוטליב ויעקב כהן, ליאור כלפון ואלון נוימן ועוד המון סטנדאפיסטים ומצחיקנים חדשים שנראה, אם יבשילו התנאים, בעונות הקרובות בערוץ "קומדי סנטרל". בשני הערבים ש"רשת" הקדישה לעלייתו של הערוץ לאוויר, התרחשה באולפנם מסיבת-מצחיקנים שכזאת, בה נחשף הדור הבא. בדור הבא, כדאי לציין, אין ולו אישה אחת.

     

     

    גם האולפן, בחלק הראשון של מסיבת החורף, היה חף מכל נוכחות נשית. לחלק השני הוזמנה ליטל שוורץ, ומיד מונתה, שלא בטובתה, לנציגת המיעוט: לנשים קשה יותר להצחיק, קבעו לוי וחזקיה, מנחי הערב המפוצל. הכפפה הושלכה ושוורץ נאלצה להרים אותה. לפעמים קשה לעקוב אחרי המשפטים שלה כשאין לה תסריט מסודר, אבל ברור היה שהיא מאמינה שנשים יכולות להצליח להצחיק רק אם הן "סוג של בהמה".


    ליטל שוורץ. בוחנים את מפלס החצאית במקום להקשיב (צילום: פיני סילוק) 

     

    זה היה רגע עצוב, שאולי עבר לרוב הצופים מתחת לרדאר. סטנד אפ בישראל הוא באמת עול של גברים, למעט כמה חריגות בולטות: עדי אשכנזי ומיה דגן, ששתיהן כבר לא לגמרי שם, רותם אבוהב וענת מגן שאבו וליטל שוורץ שעדיין כן, עלמה ז"ק, שני כהן ואורנה בנאי שהתברגו בנוחות בלב המיינסטרים – ומי עוד? מן העבר אפשר לשלוף את חנה לאסלו ואת תיקי דיין שהיתה לשחקנית רצינית. מעבר לזה, החיטוט בזיכרון מתחיל להכאיב.

     

    סטנד אפ - וברשותכם, נכלול בז'אנר גם הצחקות מסורתיות יותר, בהן אמן עומד על במה ועושה גם דמויות וגם חיקויים וגם גגים פיזיים - הוא טריטוריה גברית מובהקת, על זה אי אפשר שלא להסכים. השאלה המעניינת היא, האם באמת נשים מצחיקות פחות מגברים. כלומר, הייתכן שחצי מהמין האנושי מסתובב בעולם כשכישורי הפאנץ'-ליין, בדיחות הפולנים והערסים והחותנת שלו לא מלוטשים, או אולי יש כאן בעיה אחרת?  

     

    בעונות האחרונות של "ביפ" המנוח, נחשפו צופים פעם אחר פעם ל"ציצים גדולים מוחאים כפיים" של שחר חסון במסגרת מפעלותיו של דוד ארז. כזכור למי שטרח לצפות ב"לילה בכיף", נשים היו שם על תקן של ממתקים בבגדי ים זעירים ובאמת לא התיימרו להצחיק, ואפילו תודרכו לשמור על הבעה קפואה ככל שניתן, בעוד שחסון עשה קילומטרז' רציני עם הבדיחה הזאת שלוותה, כמובן, בטפיחות כפיים וכרכורים מוגזמים להעצמת הפואנטה. עכשיו קחו את הבדיחה הזאת ותנסו להלביש אותה, נניח, על מיה דגן. כלומר, שדגן תבצע אותה. נכון שזה לא עובד?


    חבורת "מועדון לילה" עם בנאי. אין מנוס מהוולגריות (צילום: אלדד רפאלי) 

     

    כי ברגע שדגן - או אבוהב, או אורנה בנאי - יגישו לכם בדיחה שכזאת, הן תתפרשנה מיד כבהמות וולגריות. למעשה, כל אמירה בוטה של נשים בתחום המיני או היחסים בין המינים מתייגת אותן מיד כבהמות. ובעידן שבו הסטנדאפ העברי נסמך על בדיחות כאלה לפחות שליש מהזמן (כשהוא לא עוסק ביחסי-עדות או בחותנת) אין מנוס מן הוולגריות, אם את רוצה להצליח על במה.

     

    זה מה שאירע למיה דגן ב"מועדון לילה": היא שיחקה במגרש בו הגברים אמרו את מה שאמרו וזכו לתשואות. היא, לעומתם, תויגה כגסת רוח, קולנית, צורחת, וולגרית כבר אמרנו ועוד כהנה וכהנה אפיונים, שאיכשהו לרוב לא מתקשרים לסטנדאפיסט ממין זכר.

     

    לא אומרים איכס על גבר

    האפיונים מתחילים ברגע שסטנדאפיסטית משחררת מפיה קללה עסיסית. כשגברים מקללים ברבים, כשהם עושים זאת בטלוויזיה, זה נורא נורא מצחיק. כשנשים מקללות, זה לא בסדר. עמוק במוחם של הצופים תקועה דמות של פיה ענוגה בגלימת מלמלה ורודה, והיא לא יכולה פתאום להגיד, "פייי, קוס-אמ-אמו".

     

    כי לגברים, על פי התפיסה המעוותת שלנו, מותר הכל: להתגסס ולהגעיל בפומבי בשביל הפאנץ' ליין, לרדת מתחת לקו הביקיני כדי לחלץ משם עוד דחקה. אפילו מותר להם לחשוף חלקי גוף שעירים שרחוקים מאוד מאידאל הקוביות, כי זה מצחיק - כמו שעשו הצמד "תירס סקסואל" המצוינים במסיבה של "קומדי סנטרל", כמו שעושה, למשל, אומיד ג'לילי הבריטי הנפלא, שמשתמש בגופו הלא-פוטוגני כאביזר מרכזי במתקפת הצחוקים הכוללת שלו. עכשיו תארו לעצמכם, נניח, את רותם אבוהב עושה משהו דומה. נכון שלא תצחקו? נכון שתגידו "איכס"?


    אומיד ג'לילי. חוסר פוטוגניות כאביזר

     

    סטנדאפיסט זכר יכול להגיע אל הבמה לא מגולח, מכריס, לבוש ברישול מכוון ומשדר משהו שרחוק מאוד מאידאל היופי הנכון לשעה זאת. נשים אמורות להגיע לבמה במיני וגרבי רשת ועקבים גבוהים ולהיראות ממש, אבל ממש טוב בתלבושת האחידה הזאת. כמו עדי אשכנזי, כמו מיה דגן, כמו שוורץ ביושבה באולפן בידיעה שחלק מהזמן הצופים עסוקים בבחינת אורך רגליה ומפלס החצאית שלה, ולא כל כך טורחים להקשיב למה שיש לה לומר.

     

    יעקב כהן, אסייג וקטורזה מעולם לא נדרשו להיות כוסוני-על ברגע שעלו אל הבמה. הם ואחרים - שי גולדשטיין, למשל - הפכו את מה שמתפרש בעיני הצופים
    כחסרונות פיזיים לעוד חומר לבדיחות. נשים לא זוכות לפריבילגיה שכזאת: מה שמתפרש כפגמים במראה שלהן אמור להיות מוחלק או מוסתר, מוכחש או מאופר. לאשכנזי מותר היה, לפעמים, לצחוק מעט על נמיכות קומתה או על כך שיש לה חזה קטן, אבל תמיד בעדינות ותמיד בתוך תלבושת שנועדה למקסם את הופעתה כאובייקט מיני. זה לא בדיוק "תהיי יפה ותשתקי", זה דומה יותר ל"קודם תני לנו לפנטז עליך ואחר כך תצחיקי".

     

    ועד שהעין הציבורית והמוח הקולקטיבי של צופי סטנדאפ וטלוויזיה יתפתחו קצת, הדברים כנראה לא ישתנו. בעונות הבאות צפויים המוני מצחיקנים גברים. נשים ישתחלו לזירה הזאת בקושי, מדדות על הסטילטו שלהן כל הדרך לביקורת: וולגרית, יקראו להן, והמהדרין יוסיפו "בהמה". וגברים ימשיכו להיות גדולים, קורעים והורסים מצחוק.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיה דגן. תויגה כגסה בעוד הגברים זכו לתשואות
    צילום: ענת מוסברג
    7 לילות
    מומלצים