"יש משהו אחד שמפריע לי תמיד. אני קורא לו 'הדבר שלא נגמר'. ניו-יורק תמיד בשיפוצים. תמיד. אתה הולך ברחובות ושמים לך ברזלים שיסמנו שביל מסוים, וכשאתה עובר זה תמיד נראה לך כאילו משהו בפיגומים עומד להתמוטט עליך. ואז אתה אומר לעצמך: 'דאמט, למה זה לא נגמר אף פעם'. תמיד משפצים ובונים. מצד שני, תמיד יש ליד השבילים האלה גם עגלה של הוט-דוגס. אני מחכה להוט דוג הזה לפני כל נסיעה. יש גם איזה כושר הוט-דוג ליד הילטון ניו יורק. מת להגיע לשם. אני תמיד לוקח שניים ואחרי זה חוזר לקחת עוד שניים".

"בשום פנים ואופן לא. אני עוד בפראנויה מתקופת שלפני ג'וליאני. אין לי הומור בדברים האלה. אנשים באים אליך, אומרים לך 'גיב מי דולר, גיב מי דולר' ולך תדע מה יכולים לעשות. היום זה כנראה אחרת, לפי מה שאני שומע, אבל אני כבר התרגלתי לנסוע במונית לכל מקום. או ללכת. כל החן של ניו יורק בא לידי ביטוי כשאתה הולך. אחרי כל ביקור אני לא יכול לזוז במשך יומיים. יש לי כאבים נוראיים ברגליים".

"לא זה ולא זה. לא אוכל את זה לא בארץ ולא באף מקום אחר. אני מתאמן, שומר על תזונה. למרות שגם רשתות המזון המהיר עברו שינוי בענייני קלוריות, אני עדיין לא מתפתה. גם הילדים שלי לא. בכלל, ילדים אוכלים מה שהורים אוכלים וצריך לחנך אותם לאכול בריא. נגמרו הזמנים האלה, לפני 20 שנה, כשהיית אוכל אורז ושעועית עם לחם לבן והכל ביחד במיקס בלתי בריא בעליל. היום אני מאפשר לילדים שלי לבחור פעם בשבועיים: פיצה או המבורגר. אין גם וגם".

"אם כבר לעשות את הפשע של אחד משניהם, אז סביח. חומוס, ביצה וטחינה וחציל ובצל ופטרוזיליה. לך כבר עד הסוף. תיהנה יותר. וחשוב שיהיה מיץ ענבים בצד, רק עם מיץ ענבים, לא קולה. ככה זה מקדמת דנא. כשאני אוכל פלאפל או סביח, זה רק מיץ ענבים, ההוא של פעם, של פז, עם כל הסוכר בכמויות בלתי אפשריות. אם כבר אני אוכל את זה, אז שיהיה כבר כמה שיותר קלוריות. ואז אני מסיים את המנה ומתחיל לקלל למה אכלתי בכלל. למרות שאני רוצה עוד".

בא לשכונה. יצפאן

הראיון עם יצפאן מתקיים לפני שהוא יוצא מהבית להצגה בהבימה, "הזוג המוזר", יחד עם יעקב כהן. יצפאן אוהב את הנסיעות האלה, להבימה, ברחובות הצרים של תל-אביב, אחרי עוד כוס הפוך בטייק-אווי באחד הקיוסקים. הוא מתגורר ברמת השרון, אבל מקפיד להגיע לתל-אביב כמעט כל יום. על השאלה תל-אביב או ניו-יורק הוא עונה בנחרצות. "דפנטלי תל-אביב. זה שלנו, זה חי כל הזמן. אין פה בעשר וחצי מסעדות נעולות. אם ב-11 בלילה אתה נכנס למסעדה ומבקש פה ברווז על האש, בחיים לא יגידו לך שהמטבח סגור. יביאו לך, וישאלו איזו תוספות. תל-אביב זו מדינה שלא ננעלת. אין עיר כזו בעולם. התיאטרון, הבילויים, הדינמיקה, האוכל. בוודאות, תל-אביב יותר תוססת ומעניינת מכל עיר אחרת בעולם. נחמד לבוא לניו-יורק לשבוע, אבל בתל-אביב זה לא נגמר, פשוט לא נגמר".

"נו, יש גבול. ברור שלוס אנג'לס. עיר הסרטים, בכל זאת. יש שם את יוניברסל סטודיוז, כל מה שהילדים אוהבים. סנטה-מוניקה, בוורלי-הילס, העמק. אני עם אל.איי בכל זאת, למרות שחיפה מאוד חביבה, שלא תבין אותי לא נכון".

"מאוד, תמיד. זה קהל נורא מתגעגע, חם ואוהב. זה קהל שבא לצחוק, לשמוח, לשיר ולהיות איתך באמת, מכל הלב. להופיע בארצות הברית זה אחרת. כשאתה בישראל אתה חלק מגלריה מאוד רחבה של קומיקאים וכאן אתה יותר יוניק. בארצות הברית הקהל בא לחבק אותך, הוא רוצה לתת חום ולקבל חום. אתה רואה את זה ומרגיש את זה. הקהל הישראלי מגיע כחלק מהשגרה הבידורית שלו. לקהל בארצות הברית זה לא מובן מאליו. הם מעריכים את המאמץ שלך".

"שאלה קשה, אבל גלית גוטמן. היא שלנו, תמיד שלנו. היא פה, והיא באמת יפה-יפה".

תיקח חתימה ממייקל ג'ורדן או ממיקי ברקוביץ'?

"זה לא פייר מה שאתה עושה לי. מיקי ברקוביץ' הוא מוצר ישראלי פרופר נטו, הוא תמיד יהיה הכדורסלן הגדול מכולם שלנו, האיש עם סלי הניצחון, מספר 9 על הגב, מכביסט, מיקי מלך ישראל. אבל אתה מדבר פה איתי על ה-מייקל ג'ורדן, הספורטאי הגדול אי פעם. אין דבר כזה ולא יהיה שחקן כזה באף ענף, אף פעם. יהיו עוד דראפטים טובים, יגיעו שחקנים מצוינים כמו לברון, אבל מייקל הוא אחד בדורו. מזל שזכינו לומר שראינו אותו משחק. נפל בחלקנו הכבוד".

"עדיף שניקח קודם חתימות מהסדרנים שלהם. אני תמיד הייתי רוצה שישראל תנצח, אבל אני לא באמת מכיר את הנבחרת האמריקנית כדי לתת לך תחזית של תוצאה. רק יודע שדייויד בקהאם עשה שם סיבוב יפה מאוד עם הרבה כסף, אבל לא מבין בכדורגל הזה ממש. בוא נגיד שאם נגיע לשם זה אומר שכבר עשינו משהו טוב, לא?".

"מטקות, ברור. זה משחק לא מתוחכם ולא מתעייפים שם יותר מדי".

"שלמה, אני מבין את השירים שלו. תגיד לי, אני מבין את השירים של ספרינגסטין? מה יש לי איתו?".

נאנח: "ששני העמים ישפטו בנפרד".

"לעשות הכל כדי לא לוותר, כדי להביא את כולם לשולחן המשא ומתן ולהביא את כולם לעשות שלום. והעיקר לא להתייאש, אין מה להתייאש. הסיבוכים האלה בטח לא יגיעו לידי פתרונם בנזיפות בטלפון. צריך לשבת, להתאמץ ולהביא את כולם לשולחן המשא ומתן. לנסות להגיע לשלום".

"אני לא מאמין בזה. אובאמה הוא לא באמת קיצוני לישראל. יש לו פשוט אג'נדה אחרת. בכלל, אי אפשר להגיד כל הזמן שכולם שונאים אותנו. יכול להיות שאנחנו לא בראש מעייניו של הממשל הזה בסכסוך הישראלי-פלסטיני אבל הם עושים מאמצים ואני בטח לא חושב שאובמה שונא את ישראל".

"כלום. לא הטריד אותי. לא עניין אותי יותר מדי. אני רק יודע שאם לאמריקאים יהיה טוב, אז גם לנו בישראל יהיה טוב, וכך גם בהרבה מקומות בעולם".

"ביבי, בוודאות. אובמה ממש מקל. ביבי נותן לו מכה קטנה עם הבטן ומעיף את אובמה די רחוק לדעתי. עושה ממנו קרמבו".

"בחיים לא. אין מצב. ישראל, ורק בישראל".

"ג'רי סיינפלד, ברור. איש מוכשר מאוד. בנאדם שעשה משהו שכמעט לא מצליחים לעשות בטלוויזיה ובתחום של סיטקומים בפרט. זה ייזכר לו לעולמים. סיינפלד הוא מוצר היסטורי שיישאר על המדף. אלי יצפאן אולי עשה את זה אבל במדינה קטנה-קטנה–קטנה. את סיינפלד מכירים בכל מדינה בעולם. כל פרק מזכיר לאנשים איפה הם היו, באיזה רגע בחיים. זו סדרת פולחן. בהתחלה לא הבינו על מה מדובר בכלל. אחר-כך הבינו כמה זה גאוני. זה משודר בישראל בפעם ה-3,000 כאן ואנשים עדיין רואים. זה מסביר את הכל".

"במשרדים של סי.אי.איי ובבניין של אף.בי.איי. ובמקום שבו תכננו את מנהטן פרוג'קט. מקווה שגם אחזור".