בטיפול חוזר
בסרטו התיעודי גדי סוקניק ביקש להציף שאלות העולות מהטיפול הרפואי שניתן לאריאל שרון. התוצאה היתה מעניינת יותר מ"האח הגדול", אבל לא חידשה דבר למי שזוכר את עיתוני התקופה
גדי סוקניק הסתמך על שתי הנחות שקשה להתווכח איתן כשהחליט לעשות סרט - כתבה מורחבת, ליתר דיוק - על כל השאלות העולות מהטיפול הרפואי שניתן לשרון בעת שעבר את האירוע המוחי הראשון, ומשם ואילך עד לתרדמת. ההנחה הראשונה היא, שחלקים נרחבים בציבור הישראלי - לא כולל כתומים - מתגעגעים לשנות שלטונו של שרון, שנקטעו בבת אחת. השניה, חשובה יותר, היא שאין לנו זיכרון קולקטיבי.
כי רצף הארועים שסוקניק תיעד באורח יסודי וקורקטי אינו תגלית גדולה לקוראי העיתונים בימים ההם ואין כאן חשיפות חדשות, רק סיכום של מה שידענו. עצם הסיכום - משוחרר ממחוייבות לעידכון-חדשותי-מיידי - יוצר מתוך עצמו מימד של טרגדיה וממלא את הלב בשאלות של מה-היה-קורה-אילו, אבל השאלות האלה לא ישיבו את שרון לחיים בהם רצה.
מה היה אילו באירוע המוחי הראשון לא היה מתגלה הפגם המולד בליבו? מה היה אילו הרופאים, למרות הפגם, היו חסידי ההשקפה שבגילו אין מצנתרים? מה היה אילו צינתרו למחרת האירוע, ובלי התרופה מדללת הדם שגרמה לדימום המוחי המאסיבי? ואילו רק נשמע לעצת רופאיו ונשאר בירושלים, ואפשר היה לטפל במהירות בהדסה באירוע המאסיבי? ויש עוד, כולן חסרות תוחלת ומשמעות כלשהי, אבל כולן מצביעות על כך שהאירועים לא נוהלו כפי שצריך היה לנהל אותם.
תמיד מוכנים לאסון הקודם
בוגרי המחדל באסון השריפה בכרמל יזהו את התמונה היטב: זה לא עניין של תקציבים אלא של נהלים מסודרים, שחסרים בתחומי חיים רבים כל כך בישראל - מרעידות אדמה לטילים בצפון ובדרום, ממצב החינוך המופרט למצוקת בתי החולים בחורף. וכן, התברר שגם בעניינים הקשורים בבריאותו של ראש ממשלה בישראל, שיטת הפרטאץ' חוגגת. מישהו מתפלא? הרי ברור שלנו זה לא יקרה.
מתוך הסרט. באמת שכחנו הכל? (צילום: ערוץ 10)
את הבעייתיות הזאת חושף סוקניק בסדרה של ראיונות עם מקורביו הציבוריים של אריאל שרון: מזכירתו מרית דנון שהיתה הראשונה להבחין בכשלים בדיבורו באירוע הראשון, חברו ראובן אדלר, מזכיר הממשלה ישראל מימון, ראש הלשכה בשנים עברו אורי שני, אהוד אולמרט שנקרא באישון לילה להיות ראש ממשלה בשל "נבצרות מוחלטת" - ורופאים שמתווכחים ביניהם על הטיפול הנכון, בדיוק כפי שעשו בזמן אמיתי באולפני הטלוויזיה, אז תקף פרופ' מוטי רביד את פרופ' מור יוסף מהדסה על החלטות צוותו ונענה בממלכתיות צוננת מטעם "הדסה".
בני משפחתו של שרון נעדרים מהסרט הזה מסיבות שסוקניק לא הבהיר. לו הייתי במקומם, לא הייתי משתפת פעולה: הממלכתיות וכבודו של האיש תובעים זאת, אבל התוצאה המתקבלת היא ששרון היה אדם בודד מאוד, ושאיש בעצם
לא ידע כיצד אמורים לדאוג לו. היום, כך מתברר בשולי הסרט, כבר יש נהלים: בדיוק כמו בכל תחום אחר בחיינו הציבוריים, אנחנו יודעים יפה להיערך לאסון שכבר היה.
איני יודעת מה היו שיקולי המשבצים בערוץ 10, שהובילו לשבוע בו שודרו שני סרטים של סוקניק. הם אמנם ראויים לאין ערוך מבזבוז הזמן בבהייה ב"אח הגדול", אבל גם דברים טובים צריך לשדר במשורה, כדי שלא נבחין בשיטות עבודה שחוזרות על עצמן, בעודף ראשים מדברים ובקללה הגדולה של משדרי הדוקו בישראל: תמיד יבטיחו לכם יותר ממה שבאמת ייחשף ויתגלה בהם. אלא אם כן סוקניק צודק עד מאוד, וכולנו לא זוכרים כלום.
