לכל שבת - יש שולחן שבת
מאיפה הגיעה המפית לחלות, מי מכסה את יין הקידוש, וגם מדוע נעדר שולחן השבת נוסח עדות המזרח מן התודעה הישראלית. שולחן השבת - כל הגלגולים
שולחן השבת האסוציאטיבי, זה שנצרב בזיכרון הקולקטיבי עוד מימי קבלת השבת בגן – מכוסה במפה לבנה ועליה חלות, נרות השבת, יין לקידוש, סידור ופרחים. אך שולחן שבת זה מייצג את מנהג יהודי אירופה, והוא אכן מתועד בציורים שהגיעו מקהילות אשכנז. שולחן השבת של קהילות המזרח היה נראה אחרת לגמרי.
הדלקת נרות שבת, ורשה (באדיבות אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן ז"ל, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים)
שולחן השבת של בני עדות המזרח נעדר מתודעתנו כמעט לחלוטין, זאת בשל היעדר תיעוד חזותי. בציור של עובדיה אגסי (1920–1988) מתואר שולחן שבת כמנהג יהודי עיראק: את החלות - מחליפות פיתות, המפה פרחונית והיא משמשת גם לכיסוי הפיתות בקיפול חוזר. לכוס הקידוש יש מכסה.
שולחן שבת של יהודי עיראק, עובדיה אגסי (באדיבות אוסף יעקב נמרודי)
בקהילות המזרח לא היה לחם מיוחד לשבת. במשך השבוע אכלו פיתות, וכך גם בשבת. בארצות בהן הפיתות היו מאפה אישי וקטן, נהגו לברך על הרבה יותר משתי פיתות – כדי להשביע את כל הסועדים.
נסו לכסות את כל השולחן
בקהילות אשכנז, לעומת זאת, נהגו לאפות לחם מיוחד לשבת (אלו החלות) וקידשו על שתי חלות, כי די בכך כדי להשביע שולחן שלם. מקור המנהג לאכול שני כיכרות לחם הוא בבבל. שם דרשו את הפסוק "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה" (שנאמר על בני ישראל שליקטו את המן). המושג "לחם משנה" התפרש גם כלחם כפול, וגם כלחם משונה. הגדיל לעשות האר"י (שחי בצפת, במאה ה-16), שקידש על שנים-עשר כיכרות לחם!
תנועת החסידות שהושפעה ממנו רבות, שילבה את מנהג שתי החלות עם מנהג האר"י, וכן נוצרו חלות הקלועות משש חתיכות (ובסך הכל - 12 חתיכות לחם), או חלה העשויה משנים-עשר שבלולים (בילקלעך).
כיסוי החלות – אותה מפית קטנה, המוכרת כל כך משולחן השבת האשכנזי-הסטראוטיפי - לא היתה נהוגה ברבות מקהילות המזרח. בכורדיסטאן הפרסית, לדוגמה, נהגו לכסות את כל שולחן השבת ולא רק את החלות. השולחנות היו עגולים ועשויים נחושת, והם כוסו במפה שתאמה את גודלם. שימו לב לכתובת בעברית על המפה (ציטוט מהמשנה – אבות ג', ג').
מפה המכסה את כל שולחן השבת מכורדיסטאן הפרסית, 1875 (באדיבות האספן ביל גרוס)
בתקופה ההלניסטית היו שולחנות קטנים ואישיים. באותה התקופה, על פי ההלכה, האדם קידש ורק אז הביאו לו את השולחן (לא משימה קשה במיוחד), על מנת לציין שהארוחה הוכנה במיוחד לכבוד שבת, ולא החלה לפני כן. אם היה כבר השולחן לפניו, היה עליו לכסות את כולו (גם זו לא משימה קשה במיוחד), ורק אז לקדש.
זהירות: ארס של נחש
עם הזמן הפכו השולחנות גדולים יותר ויותר. בסביבות המאה ה-12 בצרפת נכתב: "עכשיו שולחנות שלנו שהם גדולים... וקשה להביאם אחר קידוש" (תוספות פסחים, ק' ב'). כך נוצר המנהג לכסות את כל השולחן במפה לפני הקידוש, כדרך קבע. אלא שגם זו משימה מעיקה, וההתפתחות הבאה היתה לכסות רק את הלחם – מעשה סמלי של כיסוי החלק העיקרי בארוחה (של אדם לא עשיר במיוחד).
בתמונה של אגסי ובצילום שלפניכם כוס הקידוש מכוסה. זאת משום שבימי קדם לא השאירו משקאות מגולים במשך הלילה, כי חששו שנחש ישתה מהם וישאיר שם מעט ארס. בעיראק רצו להשאיר מהיין שבארוחת ליל השבת לארוחה שלמחרת - כסימן לברכה ושפע, אך מפאת הסכנה הוכן מכסה לכוס הקידוש.
כוס קידוש מכוסה מעיראק, 1925 (באדיבות האספן ביל גרוס)
לא רק את היין הותירו בסוף הארוחה, אלא גם לחם. בגלויה המתארת זמירות שבת מופיע חצי כיכר לחם שנשאר על השולחן לאחר גמר הסעודה. זה לא בגלל עצלותה של עקרת הבית, אלא נעשה בכוונת מכוון. השאריות הם האוכל של אלות המזל.
שימו לב לכיכר הלחם (Hebrew Publishing Co, ניו יורק. באדיבות אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן ז"ל, המרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית)
את המנהג הזה אנו פוגשים במקורותינו בתקופת התנאים: "אמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר (משאיר) פת על
שולחנו - אינו רואה סימן ברכה לעולם". בו בזמן יוצא רבי אלעזר עצמו נגד המנהג להשאיר שאריות לאלות המזל: "אמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו - כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (ישעיהו ס"ה) הַעֹרְכִים לַגַּד (למזל) שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי (אלילת הגורל הבבלית) מִמְסָךְ (יין נסך)". התלמוד מתרץ את הסתירה בדברי רבי אלעזר בחובה להשאיר שאריות, בעוד שיש איסור להשאיר כיכרות שלמים.
לפנייה לכתב/ת 
