כך מתה קהילת הטוויטר הישראלית
איך ויתרה קהילת הטוויטר בישראל על תוכן והפכה מרשת חברתית של מיקרובלוגינג לצ'אט קבוצתי ענק
<< שלמות גרמנית!
אני רוצה לספר לכם סיפור.
הסיפור הזה עוסק בעיקר בקהילות וירטואליות, והוא מתחיל באיזור יוני 2009, אז התחילה להתפתח פה קהילה ישראלית בטוויטר. הקהילה הזאת הכילה בתוכה בלוגרים, אנשי עסקים, ברנז’אים, מובילים חברתיים ואנשי תוכן שיצרו ודנו בתכנים חשובים ופחות חשובים שנוגעים לעולמם האישי והמקצועי. אבל כמו כל קהילה, גם הקהילה הישראלית בטוויטר נדונה להתכלות, ונכון לכתיבת שורות אלה אפשר לראות את סופו של התהליך.
חלק משמעותי בתהליך הזה הוא השינוי מקהילה שמתעסקת באיכות התכנים, לקהילה שמתעסקת באנשים שמאחורי התכנים. זהו תהליך טבעי בכל מקום שבו יש אנשים – מתחברים על בסיס תחום העניין, ומשם יורדים לרזולוציה הפרסונאלית. זהו תהליך בלתי נמנע, שאומנם אפשר לווסת אותו למטרות מאוד מסויימות, בעזרת הטלת מגבלות (במקרה הזה טכנולוגיות) על התנהלות הקהילה, אבל לנצח הוא יהיה שם – ברמה הסוציאלית ניתן להגיד ש”המטרה” של כל קהילה היא לכלות את עצמה. ככה אנחנו, בני האדם, עובדים. אפשר לראות את זה בדרך שבה אנחנו מתייחסים לכדור הארץ, ואפשר לראות את זה בדרך שבה אנחנו צורכים ומשתפים תכנים.
.
אז בואו ניגש לסיפור עצמו. עד יוני-אוגוסט 2009 הקהילה הישראלית בטוויטר לא באמת הייתה קיימת. כולנו צייצנו מידי פעם, אבל אף אחד לא באמת צייץ באופן עקבי ויומיומי בעברית. אחר כך הגיעו נובמבר-דצמבר, החודשים בהם הקהילה באמת התחברה. זה היה השלב שבו התחלנו להפגש עם אנשים רק בגלל שהם מטוויטר. צייצנו אחד לשני “תזמין לי בירה” וקפצנו לבקר, כשמישהו צייץ מאיזה פאב, אפילו שלא לגמרי הכרנו אותו. עד אז ההתנהגות הזאת בכלל לא הייתה מקובלת, ולקח לה זמן להתהוות.
מנובמבר 2009 ועד מאי 2010 הקהילה יצרה את האופי הבסיסי שלה – בנתה את המהות, תחומי העניין, החיבורים האישיים והרגשיים, ואפילו הדעות הפוליטיות השולטות (תנסו לצייץ שביבי ראש ממשלה סביר, ותראו מה קורה). בחודשים ההם טוויטר היה מקום אינטימי, שיכולת לצייץ בו כמעט כל דבר בלי לחשוש. זה לא שאנשים מחוץ לקהילה לא יכלו להגיע לציוצים, זאת העובדה שידענו שגם ככה אף אחד לא מסתכל – היינו סוג של עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע אותו.
ואז הגיע הקיץ האחרון, ואיתו הנהירה, שרק התגברה והתגברה. בלי לשפוט את האינטליגנציה או לתייג את האהבה שלי לאנשים החדשים שהגיעו לטוויטר, אי אפשר להתכחש לעובדה שהם שינו אותו באופן מהותי. הם הפכו את התכנים בטוויטר לפחות חשובים, ואת הקשרים האישיים והרגשיים לחשובים יותר מהכל.
הממים הפכו יותר חשובים מהאנשים, וזה בעצם אומר שאנשים רצו להיות חלק ממה שטרנדי – אנשים חיפשו להיות מגניבים ולהיות חלק ממשהו, במקום ליצור משהו משל עצמם.
כשאני כותב שטוויטר של לפני שנה עסק בתכנים, אני מתכוון שגם כשמישהו רצה לצייץ שהוא יוצא מהבית, הוא דאג לכתוב את זה בצורה מעניינת, מצחיקה או מרגשת – כולנו רצינו לייצר תכנים טובים ומעניינים, וכשמייצרים תכנים, אז נותנים אינטרפטציה לכל דבר, מתארים, נותנים עומק ומשמעות. היום, בניגוד לעבר, רוב המצייצים פשוט יכתבו “יוצא מהעבודה", "יוצא מהבית”, “עפתי” או כל דבר יבשושי אחר. במקום להצמיד אינטרפרטציה למידע שהם רוצים להעביר, היום פשוט מעבירים מידע וזהו. טוויטר בעצם הפך מאתר מיקרובלוגינג לצ’ט קבוצתי אחד גדול, שבו נלחמים על עוקבים במקום לייצר תכנים.
כיוון שלא כתבתי את הפוסט הזה כדי לשפוט, אלא כדי להצביע על תופעה, לא אכתוב את דעתי על הנושא, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שזה יוצר הצפה של תכנים לא רלוונטיים, ומוריד מערך המידע שמתרוצץ בפלטפורמה הזאת.
אז האם טוויטר עומד למות?
דווקא אני, שנלחמתי במשפט הזה כל כך הרבה, רוצה להתעמק בו לרגע.
התשובה היא כן. טוויטר בתצורה הקודמת שלו – התצורה שמתעסקת בתכנים ובאיכות שלהם, וקצת פחות באנשים שמאחוריהם. התצורה שבה חשבת פעמיים אם לצייץ משהו, כי כיבדת את האנשים שעוקבים אחריך ולא רצית ליצור הצפה בפיד. התצורה התמימה והנאיבית משהו, זאת שבה היתה פה קהילה אחת, מאוחדת, של מובילים חברתיים, שדאגה פחות או יותר למבנה שלה כקהילה. טוויטר הזה מת, והוא לא יחזור יותר.
כי ככה זה עם קהילות, הן שואפות למצות ולכלות את עצמן עד הסוף.
אז מה הלאה?
סביר מאוד להניח ששום דבר לא ישתנה. טוויטר ימשיך את דרכו החדשה בתור אתר הכרויות בעל פוטנציאל הולך ויורד לייצר תוכן בעל ערך משמעותי, ומצד שני יחבר יותר ויותר בין האנשים שנמצאים שם, ובין אנשים חדשים שרק רוצים למצוא מפלט מהמשפחות שלהם, שהגיעו לרשימת החברים שלהם בפייסבוק.
ומה עם המאמצים המקדימים? בקרוב לגמרי ימאס להם, והם ימצאו לעצמם פלטפורמה חדשה. אפשר שזו תהיה טאמבלר, שגדל בצורה אורגנית ונכונה בחודשים האחרונים, אפשר שלא. דבר אחד בטוח: העיסוק בתכנים, במשמעויות, באינטרפרטציות, הוא זה שחשוב. הוא זה שמביא את הארלי אדופטרז, והם אלה שבונים את הקהילות שאתם מכירים סביבכם. הם הארכיטקטים והקבלנים ואומני הבנייה שחופרים את הבורות, מניחים את היסודות, ובונים את השלד. וכמו בכל אתר בניה, זה השלב שבו מגיעים הפועלים הפשוטים, עובדים בלי השגחה ובונים את הרצפה עקום.
ארד אקיקוס הוא איש שיווק, חוקר ומרצה ניו מדיה.
פייסבוק 404 >>
לפנייה לכתב/ת 
