מצרים ותוניסיה כמקרי בוחן
המהפכה התוניסאית ואולי גם המהומות במצרים, אם לא ייבלמו בכוח על ידי המשטר, יספקו לנו עוד הצצה נדירה כדי לדעת מה תושבי אותן מדינות רוצים. מה שבטוח הוא שמשטר טוטליטרי אחר יתפוס את המקום
במזרח התיכון הערבי אין דמוקרטיה. אין טעם להתיפייף ולכסות. אחד הדברים הנובעים מהיעדר החופש הוא שאין לנו מושג מה באמת חושב הציבור: מה הוא באמת חושב על השלום עם ישראל, מה דעתו על משטר חילוני ליברלי מול משטר איסלאמי, או כיצד הוא רואה את השאלות הנוגעות למעמד האשה בחברה. האירועים בתוניסיה ובמצרים יאפשרו לנו, לאחר תקופה ארוכה של השתקה, לבחון את ההתפתחויות הפוליטיות האמיתיות בעולם הערבי ולגלות אם חל שינוי בזרמי המעמקים באזור.
מצרים על סף הפיכה - כל הדיווחים, הכתבות והתמונות - בעמוד מיוחד
לשינוי כזה, אם התחולל, יש משמעות גדולה מאוד לסיכויינו להתקיים ולפרוח במרחב. במזרח תיכון דמוקרטי וליברלי תוכל ישראל למצוא את מקומה ולפעול בשיתוף פעולה עם שכניה, ואילו במזרח תיכון ששולטים בו איסלאמיסטים, משטר דתי מיליטנטי, נידונה
הבעיה העיקרית שלנו, המשקיפים על ההתרחשויות מקרוב, היא שבנקודת הזמן הזאת אין לנו שום אינדיקציה אמיתית לכך. במשטר טוטליטרי משאלי דעת הקהל משקרים באופן מוחלט. אנשים החוששים לחייהם, לשלום משפחתם או אפילו למקום עבודתם, יחשבו פעמיים לפני שיציגו ביקורת על המשטר. זה נכון גם כאשר נדמה שהמשטר הולך להתמוטט. חלק לא מבוטל מהתושבים עדיין אינם מעיזים לומר את אשר על ליבם.
לכן האמת העצובה היא שעד לנקודת הזמן הנוכחית אין מומחה שיכול לומר בביטחון מה רוצים המצרים או כיצד שואפים התוניסאים לנהל את מדינתם. כל פרשן, עיתונאי או אקדמי יכול לקום ולהצהיר בביטחון שהוא יודע מה רוצה הציבור במצרים, בתוניסיה, בירדן או באיראן. פרשנים רואי שחורות יודיעו לנו שאנו קרובים להשתלטות האיסלאם הקיצוני, ומומחים חובשי משקפיים ורודים ידברו בביטחון על דור הפייסבוק ועל הצורך המסתמן בדמוקרטיה אמיתית בסגנון מערבי.
המהפכה והתוצאה
אולם בשבועות הקרובים המצב הזה ישתנה. פעם בכמה שנים ניתנת לנו האפשרות להציץ לרגע אל דעת הקהל האמיתית, ללא פחד או מיסוך מגבוה. כמו מדענים במעבדה או חוקרי שכבות גיאולוגיות אנחנו מנתחים את האירועים הללו במשך שנים ארוכות. בחלונות המעטים שנפתחו לנו בשנות השלושים והארבעים ראינו, שהרגש המוביל היה הרצון להיפטר מהשלטון הקולוניאלי של בריטניה וצרפת ולזכות בחירות לאומית. בשנות החמישים ההמונים שיצאו לרחובות ביקשו רפורמה חברתית, אבל מאבקם הוביל להשתלטות הצבא בארצות שסביבנו.
בסוף שנות השבעים הייתה לנו שוב הזדמנות לבדוק את הדופק האמיתי, כשהתחוללה המהפכה באיראן. הצלחת אנשי הדת לרתום את המהפכה לעגלתם כוננה לראשונה משטר אסלאמיסטי רדיקלי, ומאז טוענים רבים מן המומחים שמתחת לפני השטח רוחשים רגשות איסלאמיסטיים עמוקים, שמרבית המשטרים המזרח-תיכוניים מנסים לדכא אותם בכוח.
ב-1982 נאלצה סוריה לדכא מרד של האחים המוסלמים במחיר של אלפי הרוגים. ב-1991, בבחירות הדמוקרטיות היחידות שנערכו באלג'יריה מאז זכתה בעצמאותה, ניצחה "חזית ההצלה הלאומית" האיסלאמיסטית, וכדי למנוע את השתלטותה תפס הצבא את השלטון והחל במלחמת אזרחים שנמשכה כעשור.
אינדיקציה נוספת לכוחו האלקטוראלי של האיסלאם הפוליטי סיפק ניצחונה של תנועת חמאס בבחירות ב-2006. פרשנים טענו אמנם במידה של צדק שאחת הסיבות לניצחון היתה הפיצול בשורות המתחרים ושחיתותה של הרשות, אולם אי אפשר להתעלם גם מן הממד הדתי המשמעותי בניצחון בבחירות האמיתיות הראשונות בפלסטין.
מה הציבור רוצה?
המהפכה התוניסאית ואולי גם האירועים במצרים, אם לא ייבלמו בכוח על ידי המשטר, יספקו לנו עוד הצצה נדירה אל דעת הקהל האמיתית. בעוד מספר חודשים ייערכו בחירות בתוניסיה ובהמשך גם במצרים, ולפחות למשך זמן מה נוכל לבחון מה באמת רוצה הציבור.
אם אפשר לגזור מניסיון העבר, יש סבירות לא קטנה שאחרי הבחירות ישוב לשרור בהן משטר טוטליטרי כזה או אחר - איסלאמי או חילוני, צבאי או אזרחי - אבל למשך התקופה הקצרה שבה תתנהל מערכת הבחירות, שבה המשטרים במצרים ובתוניסיה
יהיו מחויבים להקשיב לציבור ולמאווייו, שבה יוכל הציבור להתבטא בגלוי ולומר את אשר על לבבו, ייפתח לנו חלון צר אל האמת.
המשקיפים המקומיים על המזרח התיכון, אנשי אקדמיה, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, יתבוננו אל החלון הזה בתשומת לב גדולה, בחשש לגלות שהאיסלאם הפוליטי לא איבד את קסמו בעיני הציבור, וגם בתקווה לגלות שינוי של ממש בדרך שבה החברה הערבית רואה את עתידה, ואולי, אולי, אפילו סיכוי לדמוקרטיה אמיתית.
פרופ' דרור זאבי מרצה בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון במוסד אקדמי
לפנייה לכתב/ת 
