יציאת מצרים

לא. אני לא רואה. וזה בדיוק העניין שלי עם יפעת גליק. היא יושבת מולי, מסכמת את מה שכנראה ייזכר כאחת הטראומות המכוננות בחייה, ומשום מה נראית לי סטואית, רגועה ומיושבת. הססמוגרף שלי לא קולט את הרעידות הקלות שעליהן היא מדווחת, וגם מתפעל מקור הרוח שהפגינה בתוכנית התחקירים "360", שם תיארה את מה שעבר עליה בשבוע שעבר בקהיר. גליק תיארה כיצד באמצע ראיון עם מפגינים מצרים צעירים נאסרה יחד עם צלם ומתורגמן על ידי המשטרה המצרית, נדחפה למכונית, עיניה כוסו, ידיה נקשרו, והיא מצאה עצמה בדרך אל הלא נודע, ולאחר מכן בחקירה של 30 שעות בתחנת משטרה בתוך מדינה בכאוס. בשידור של השבוע שעבר גליק חשפה את החומרים משם, חלקם צולמו בחשאי בזמן המעצר דרך האייפון, ובשלב מסוים נשברה מול המצלמה בבכי, אך עדיין הרשימה אותי בסירובה להיכנס להיסטריה. היא בת 28, יפה, עדינה, שברירית למראה, אבל כל אלה הם רק פרטים טכניים. ברגע האמת מתברר כי גליק היא הכלאה של אשה ביונית ולביאה, ובעיקר גורמת לי להרגיש כמו האריה נטול האומץ מ"הקוסם מארץ עוץ".

"אם את האריה הפחדן, אז אני מוכנה להיות דורותי בסיפור הזה", היא זורמת איתי, "דורותי רק רצתה להגיע הביתה, לא? היא היתה חדורת מטרה, הלכה בדרך האבנים הצהובות וגם אני בסך הכל רציתי להגיע הביתה. אני לא חושבת שאני גיבורה, אני מאוד אנושית. לא התביישתי לבכות בפריים טיים כי זו אני וזה מאוד אמיתי. אני מצפה מהמרואיינים שלי להיות אמיתיים וכנים איתי, אז גם מעצמי את אותו הדבר. לא אשב כאן ואגיד שמה שהיה במצרים היה קל. היה די קשה".

עבודת שטח עושים מהשטח. יפעת גליק (צילומים: נועם יוסף)

יכולת להיהרג.

"כן, ידעתי את זה ופחדתי מאוד. אבל ידעתי שההפקה עושה הכל כדי לחלץ אותי, ושבני משפחתי ואהוב ליבי עובדים שעות נוספות. החבר שלי, אביעד, ידע שאם אני לא מסמסת לו כל חצי שעה, זה אומר שמשהו קרה. אבל היה מפחיד. בזמן הנסיעה, אחרי שכיסו לי את העיניים שלא אראה לאן אני נוסעת, חשבתי הרבה על החיים שלי. זו היתה נסיעה ארוכה, אף אחד לא הוציא הגה, וממש עבר לי מול העיניים הסרט של חיי. שאלתי את עצמי אם אני שלמה עם זה שהגעתי לכאן ועניתי לעצמי שכן, שאני ממש לא מצטערת שנסעתי. נסעתי בצורה אחראית ומחושבת. חשבתי גם מה יקרה לחומרים העיתונאיים שלי. זמן קצר לפני כן החבאתי בגרביים שלי את הקלטות שצילמנו, קיוויתי שלא יקחו לי אותן".

את חושבת שלגבר היה קל יותר?

"אולי גבר היה מציג לך שיותר קל לו, אבל כולנו פחדנו באותה מידה. גם גילי הצלם פחד מאוד, דיברנו על זה רק כשנגמר. לא העזתי לשתף אותו במה שאני מרגישה, רציתי לשמור על מוראל גבוה יחסית. רק רציתי להציל אותנו. אנחנו צוות, ידעתי שאני צריכה לדאוג לצוות שלי".

אולי הרגשת שהמשימה מגינה עלייך? שכחת שאלה החיים באמת, ולא רק הכנה לכתבה?

"אני מכירה את הזעם המתאבד הזה של עיתונאים ששוכחים את עצמם, אבל אני באמת לא כזו. החיים שלי חשובים לי. פעם חשבתי שדברים כאלה לא חודרים את המעטפת שלי, כי אני עיתונאית וכלום לא יפגע בי, אני עם שכבת הגנה ומתחבאת מאחורי העט והנייר או המצלמה והמיקרופון. אבל בשנים האחרונות גיליתי שאני נסדקת, זה פוצע. אבל מה נעשה? לא נשלח עיתונאים למקומות מסוכנים? לא נביא קולות מהשטח? האמת הטהורה היא שמישהו חייב לעשות את זה, אני באמת מאמינה בזה. זה מצרים, קורה שם סיפור, כל העולם מתעסק בזה ואני באופי הסקרן שלי רוצה להיות שם ולחוות את הדברים, לגעת ולנגוס בהם כדי להבין אותם. חייבת להתנסות בדברים. זה לא שרציתי להיות בסכנה, הייתי ילדה טובה. מחושבת מאוד, לא נכנסתי למוקדי אש ולא רציתי להיהרג. וכל הזמן, גם במעצר, היתה לי אסטרטגיה".

מגדירה לעצמה את הגבולות בעבודה בכל פעם מחדש

מה היא היתה?

"כשהכניסו אותנו לחדר במשטרה, בחרתי להיות נודניקית וחוצפנית. כמו שאני בחיים. כל פעם דפקתי על הדלת ושאלתי את השומרים, 'מתי מוציאים אותנו מכאן?' והם נתנו לנו אשליה שזה אוטוטו קורה, עוד חצי שעה. אני לא יודעת אם זה מה שעזר, אבל אני לא אוהבת לשבת בשקט, זו גם טקטיקה כשאני רוצה להשיג ראיון בלעדי. זה מלחמת מי שממצמץ אחרון. בסופו של דבר יהיה מי שימצמץ קודם ויהיה אחרון, אתה חייב להקפיד להיות זה שממצמץ אחרון. זה יכול להיות מאוד קשה ולקחת המון זמן ושנים, אבל בסוף תנצח".

מה רצו מכם בכלל?

"כלום, לא היה בזה שום דבר ושום היגיון, לא עשיתי כלום, היינו ככל העיתונאים ולא צילמנו במקום אסור ולא התגרינו בעוברי אורח. אומנם נכנסנו למדינה עם דרכונים זרים, ואתה לא אומר לאנשים ברחוב שאתה עיתונאי ישראלי, אבל לא אמורה להיות עם זה בעיה. בחקירה שאלו אותנו כל מיני דברים מוזרים, מה עשיתי בצבא, איפה אני גרה. רוקנו לי את הכיסים ומצאו שני אופטלגינים

 והתחילו לשאול אותי על זה כאילו אני מבריחה סמים, ואני מעולם לא לקחתי אפילו שאכטה. רק אחרי שסיימו לחקור אותי, הורידו לי את הבד מהעיניים ואז הגיע חוקר עם דף וביקש ממני לחתום עליו. לא הסכמתי, אמרתי לו שזה בערבית ואני לא יודעת מה כתוב שם".

סחתיין.

"בראש שלי חשבתי שאני עושה כתבות על אנשים כאלה שחותמים על תצהירים בלי לדעת מה זה וקורה משהו רע ומר. נכנסה פה הרבה רציונליות, חשבתי על הכל ופחדתי שמבחינה משפטית ינסו להכניס לי משהו. ואז פשוט ישבנו שם בחדר נעול, וחיכינו. לא היה לנו מה לאכול, הם הביאו תה מדי פעם, כשביקשנו".

הם היו קשוחים?

"היה אחד נחמד ואחד אנטיפת. ניסיתי לדבר איתם, לנסות להתחבב עליהם, שיספקו לי אינפורמציה על מה עומד לקרות איתנו. אחד מהם אמר לי שאנחנו הישראלים מתייחסים לעצורים פלסטינים יותר גרוע מזה, ואמרתי לו שאני מבטיחה לבדוק את זה כשאחזור. בסופו של דבר אספו אותנו לאוטו, שוב כיסו לנו את העיניים והפעם היינו עם עצורים נוספים ופחדתי ממה שזה אומר. לא ידעתי לאן נוסעים ומה עומד לקרות עכשיו. שוב התחלתי לרעוד. שוב קשרו לנו את הידיים, ואחרי כמה קילומטרים אמרו לנו לרדת ופשוט מצאנו את עצמנו, אין לי מושג איפה. הדבר הראשון ששאלתי זה איפה הקלטות, כי אם אני בחיים - אז יש לי כתבה לעשות".

מיד עם שובה לישראל גליק לא השתהתה רגע. היא נכנסה לחדר העריכות, עבדה על הכתבה שלה ולמעשה, עד לרגע שבו היא יושבת איתי לא היה לה זמן לעבד את כל מה שקרה, ובקושי לישון. אלה ימים חשובים בקריירה שלה - עד היום היא היתה אלמונית לרבים, כעת היא תיחרט בזיכרון הציבור כעיתונאית חסרת גבולות. מבחינתה היא תמיד היתה כזו, ובכל זאת, יש בימים האחרונים כדי לסמן לה משהו חשוב על ייעודה. אחרי הכל, אולי רובנו לא היינו מגיבים לסיטואציה כזו בקור רוח כמו גליק, אבל גם לא היינו שמים את עצמנו שם במקום הזה מלכתחילה.

"זו לא פעם ראשונה שאני במצב מסוכן במסגרת העבודה, הייתי בהתקפת טילים במלחמת לבנון השנייה, התחזיתי למתנחלת - עברתי כל מיני דברים. אני מגדירה לעצמי את הגבולות שלי בכל פעם מחדש. בחיים האישיים שלי אני גרה ברמת גן ואולי די משעממת, אבל בעבודה אני מרשה לעצמי לחיות כמו שבחיים מעולם לא הייתי מרשה לעצמי, דרכה אני מגיעה למקומות פיזיים ונפשיים קיצוניים מאוד. אומרים שהזן של עיתונאי השטח שהולכים עם הרגליים וכותבים ממקום למקום הולך ונכחד, ואני דווקא מאמינה בגישה של הדור הישן, שעבודת שטח צריך לעשות בשטח".

• את סיפורה המלא של יפעת גליק תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"