שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלב כבד מאוד
    לולה, שותפתה לחדר במגורי הבנות במעונות הסטודנטים של גיבורת "חיית הלב", נמצאה בוקר אחד תלויה בארונה ללא רוח חיים, והותירה אחריה מפתח למזוודה שלה. הסופרת הרטה מולר מגישה הנאה צרופה לחובבי הספרות הכבדה והאפרורית

    “כשאני הולך בבוקר לבית המטבחיים הילדים בכפר הולכים לבית הספר, אמר קורט. אין להם מחברות ולא ספרים, רק חתיכת גיר. הם מציירים בגיר לבבות וממלאים בהם קירות וגדרות שלמים. הלבבות שזורים זה בזה. לבבות בקר וחזירים, אלא מה. הילדים האלה כבר שותפים לדבר עבירה. בערב, כשמנשקים אותם, הם מריחים שאבותיהם שתו דם בבית המטבחיים ורוצים גם הם לשם".

     

     

    לולה, שותפתה לחדר במגורי הבנות במעונות הסטודנטים של גיבורת הספר, נמצאה בוקר אחד תלויה בארונה ללא רוח חיים והותירה אחריה מפתח למזוודה שלה, בה השאירה יומנים אישיים שלימים יוחבאו בבית קיט נטוש ויתבעו את פתרונם, גם במחיר חיים.


    "רשת צפופה מאוד של מחוות אנושיות קלושות" (עטיפת הספר)

     

    הרומן "חיית הלב", מאת הרטה מולר, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2009, הוא מסע של גיבורת העלילה ושלושת חבריה קורט, גיאורג ואדגר לפתרון תעלומת הרצח של לולה. המאבק בחידת המוות הזו היא מאבקם של הצעירים האלה בחייהם המדוכאים הסובבים אותם, ברומניה הטוטלילטרית של שנות ה-70, תחת משטר האימה והפחד של צ'אושסקו.

     

    המוות מרחף מעל לעולם 

    בתקופה של אי צדק אכזרי וחיים עלובים במדינה שכל התיקווה של אלו החיים בה גלומה מעבר לגבולותיה, כל דמות בספר היא דמות טרגית שכן המוות מרחף מעל עולמה: מעל ראש חבריה של לולה המתכתבים בינהם בשפת סתרים, מעל ראש התופרת הקוראת בקלפים השומרת את סודותיה לעצמה, מעל משפחתה של גיבורת הספר וזיכרונות הילדות שלה, הפולשים אל חייה בהווה - ומאירים את הייאוש והצער שיש בחיים ללא עתיד.

     

    כשסיימתי לקרוא את חיית הלב והנחתי את הספר מידי הייתה בי הקלה מסויימת, שכן לקרוא את הספר הזה זה כמו לקרוא שיר פרוזאי ארוך מאוד, שאין בו רומנטיקה ואין בו געגוע או נוסטלגיה, אבל יש בו אמת קיומית שמתעקשת להבשיל, למרות שיכול להיות שלאיש מסביב כבר לא אכפת אם תישאר קבורה במחברות.

     

    הסופרת אינה מקלה על הקורא במבנה הפיסקאות שלעיתים אין בינהן קשר, ונדרש ריכוז רב ולעיתים מאמץ לחבר בינהן, עד כי נדמה כי הביטויים בהן היא בוחרת לתאר את העולם הסיפור, הם הדבק היחיד בין פסקה לפסקה. נדמה שהכוח של רומן זה הוא בדיסוננס שיש בין הגיבורה הכל כך מרוחקת רגשית והזרה בטריטוריה שלה, המתנהלת במציאות מנוכרת וואפלה.

     

    גם כשהיא לוקחת אותנו עימה לטיולים רגליים בעיר, לא את העיר היא רואה אלא את האיש הזקן

    בעניבת הפרפר - זה העומד כבר שנים ליד המזרקה בפינת רחוב ומחכה עם זר פרחים שדוף לאהבתו שכבר מתה ולא תגיע לעולם,

    או את הגמדה החירשת-אילמת בכיכר העיר האוכלת מפח הזבל של חנות הירקות אשר מראשה משתלשלת צמת עשב.

     

    כל אלו מתרחשים בין הדימויים החזקים כל כך, והמטאפורות הלא צפויות ששופכת המחברת על גיבורי הספר ועל סיטואציות קטנות ויומיומיות שהיא בוחרת להביא אלינו דרך עיניה שלה: “היה עלי להניח שתי שערות במכתבים. מול המראה היה השיער שלי רחוק ממני ועם זאת קרוב למגע כמו פרוותה של חיה מבעד למשקפת הצייד".

     

    יחד עם כל הקושי המבני והתכני שהספר הזה מביא עמו, חשוב לציין כי הרבה זמן לא התגלגל לידי ספר שבקריאתו מצאתי את עצמי משתהה על פיסקאות, והופכת בהן שוב ושוב בשביל למצות אותן עד הסוף ולהתרגש מהמילים כמו משיר.

    "חיית הלב" הוא הנאה צרופה לחובבי הספרות הכבדה והאפרורית, שגם הקטרזיס בה הוא מוטל בספק, ולקוראים שיש להם את החמלה לדמות שניתן להזדהות עימה, מבעד לרשת צפופה מאוד של מחוות אנושיות קלושות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים