שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בשבחי הראייה העמוקה
    "על העיוורון" של ז'וזה סאראמאגו הוא מסה פילוסופית מבריקה

    לפני שנים אחדות יצא לי לראיין את ז'וזה סאראמאגו, אחד הסופרים האהובים עלי בלי הסתייגויות. אז עדיין לא היה חתן פרס נובל לספרות, וייתכן שמשום כך עיתותיו היו בידיו והראיון הטלפוני גלש לשיחה ארוכה מאד שרק מעט ממנה מצא את דרכו לעיתון בו עבדתי. שנה לאחר מכן קראתי את "עיוורון" – בתרגום לאנגלית הספר נקרא פשוט "Blindness", וזו החמצה קטנה – ואז חזרתי אל הניירות המצהיבים, רשימות מן הראיון ההוא, ופתאום הבנתי משהו שנראה לי בשעתו כחלק מן השיחה המתערבלת, המבוזרת, שהיא סימן ההיכר של סאראמאגו ככותב אבל גם כאיש משוחח: ראשיתו של "על העיוורון", מתברר, מצוי בחרדה עמוקה של אדם שחווה את העולם דרך משקפיים. ואם הם מתערפלים פתאום באד, כשאדם יוצא מבית קפה בעיר זרה אל הקור, ופתאום אינו רואה דבר ואינו מזהה דבר והחוץ הופך לבריכה חלבית, ללובן טוטאלי – איך אפשר שלא לתהות על מעשה הראייה ואומנות ההתבוננות?

    גיבורים ללא שמות

    באמצע עיר שאין לה שם, אדם מאבד את מאור עיניו. לפתע פתאום ובאמצע היום ובלי הסבר. בהמשך, כל מי שנחשף אליו במגע מקרי גם הוא מתעוור. חוטים סמויים של מקרה וגורל מחברים בין העיוורים, כמו בספר קודם של סאראמאגו, "רפסודת האבן", שם הוא בוחן את הסדר הנוצר מתוך הכאוס המרהיב של המקריות. לבסוף כמעט כל אנשי הספר הזה יהיו עיוורים, והשלטונות יאמינו כי מדובר במגיפה מדבקת, שעל כן יש להרחיק את העיוורים מפני הרואים ולשמור עליהם בין חומות כלא, או מחנה ריכוז, או בית משוגעים.
    לגיבורים העיוורים של הספר הזה כמעט ואין שמות. אחת מהם קרויה "אשתו של הרופא" והיא שומרת על מאור עיניה, ללא כל סיבה נראית לעין. תסלחו לי על מטבע הלשון הזאת. היא רק אחת מתוך מאות שהשפה מחברת לראייה וסאראמאגו מפרק בספר הזה בכשרון עצום. מרצונה היא מצטרפת לבעלה העיוור במחנה-הריכוז-לעיוורים, חייבת לשמור את דבר הראייה בסוד, ומשמשת מין פריסקופ שהמספר נאחז בו כדי להתבונן לעומק, כדי לקשור בין תבונה להתבוננות, בין מבט לזהות, ובין "מי אנחנו" לבין "מי אנחנו בעיני הזולת המתבונן בנו".
    הזהות האנושית מתחילה, אצל סאראמאגו, במבט. אין "אני" בלי זולת מתבונן, ואם לא ניתן להתבונן, כיצד נגדיר לעצמנו מחדש את גבולות ה"אני" אם איננו יודעים דבר על זולתנו, בהיותנו עיוורים לגמרי?

    מיקרוקוסמוס בוחן גבולות


    שאלות כאלה, וכל הנגזרות האחרות שלהן, מרחפות בספר הזה מעל לסיפור שהזכרון הפרטי שלי, כמתבוננת וכקוראת, מחבר אותו מצד אחד ל"ארץ העיוורים" של ה.ג.' וולס ומצד שני, למראות של מחנות ריכוז מכל המלחמות בהם נבנו מחנות כאלה. כי גם מגיפה היא ענין פוליטי, וכשהפוליטיקה הופכת לגורל, אפשר להמשיך ולתהות אודות "צלם אנוש" במקום שבו אין איש רואה את צלם פני רעהו.
    מחנה הריכוז של סאראמאגו בספר הזה הוא מיקרוקוסמוס לבחינת גבולות הטוב, הרע, המכוער, ההומני, הנוגה, השביר.
    מתוך הקלישאה המוכרת לו יפה, שמבחנים מוסריים אמיתיים מתרחשים רק בשעת משבר וכורח, בורא סאראמאגו עולם סגור והרמטי של זהויות חלקיות, לפעמים ארכיטיפיות, ומאפשר לקוראים שלו לעבות את הדמויות ולהרחיבן, הכל כרצון הקורא ועל פי עקרונות עולמו-שלו. הטכניקה? שפת-הסיפר של סאראמאגו, שהיא שלו לבדו. הדיאלוגים מוטבעים בתוך המשפט, למספר אין מעמד עליון בהיררכיה של דוברים, אמיתות-מטבח והערות מטאפיזיות גרות זו לצד זו בפסקה אחת, לא תמיד אפשר לדעת מי אומר מה ולא תמיד זה חשוב, משום שהבלגן חסר-הנשימה שהוא לשונו המופלאה של הסופר בורא עולם מורכב, קרקסי, עשיר, מזמין בכל רגע למחשבה ולעוד אחת: מתי יצא לכם לקרוא ספר, שגם אחרי הסוף הטוב-לכאורה שלו, אתם ממשיכים להתווכח עם הסופר, עם דמויותיו, עם עולמו? "על העיוורון" הוא ספר כזה, בכל עמוד שלו, בכל אבחת-ראייה לייזרית של יוצר גדול.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים