שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רבותי ההיסטוריה מואצת
    הבאזקוקס הגיעו להופעה בישראל באיחור של 30 שנה לערך. זה אולי מוזר קצת לצפות בפאנקיסטים מזדקנים על הבמה, אבל ההופעה האנרגטית הוכיחה: מוטב מאוחר מאשר אף פעם

    "אני כבר has-been, העתיד שלי לא מה שהיה פעם... אני חושב שאני יודע מה המילים שאני מתכוון אליהן". עם השיר הזה והמילים הנוקבות האלו פתחו אנשי הבאזקוקס את הופעתם אמש (ג') בבארבי תל אביב. באזקוקס, מראשונות להקות הפאנק הבריטי, בחרה כשיר ראשון, בהצהרת כוונות ברורה, את "Boredom", מן האי.פי הראשון והחלוצי שלה, "Spiral Scratch".


    שלי (מימין) ודיגל. מהוגנות מאפירה לעומת שואו רוקי (צילומים: עוז מועלם)

     

    אלא שבתקליט ההוא היה הזמר פיט שלי בן 22. עכשיו, בן 55 ועם שלל סנטרים, שלי מביא לתל אביב את הפאנק המנצ'סטרי שסייע לשנות את פני הרוק, אחרי עיכוב קל של כמה שנים במכס. חמוש בגיטריסט הוותיק סטיב דיגל ובבסיסט ומתופף חדשים (כריס רמינגטון ודני פארנט), הוא העניק שעה ורבע ברמות אנרגיה משתנות, שנעו בין התחרעות מקסימה לבין רצון רק לחזור הביתה בשלום.


    פיט שלי. זעם נעורים בגיל 55 

     

    את הופעתה של הבאזקוקס חיממה להקת הקליק המתחדשת ונדמה שאין מתאימה ממנה מבין הלהקות הישראליות. הדבר הכי קרוב ללהקת פאנק שהגיעה ל"עד פופ", להקתם של דני דותן, אלי אברמוב ועובד אפרת, עם עודד פרח במקום המתופף המנוח ז'אן ז'אק גולדברג, נתנה סט קצר וקולע שכלל את הלהיטים "גולם", "אינקובטור" ו"כל האמת" לצד שירים עדכניים יותר (כשדותן מעניק את הגרסה שלו לזעם הנעורים של שלי עם "מת להשתמט מהצבא").


    קליק קצר לפני הבאזקוקס. דותן

     

    ובחזרה לאטרקציה המרכזית: "Fast Cars", השיר השני שביצעה באזקוקס, הדגים את הציניות והחידוש המרענן שהביא איתו הפאנק. אם ברוק היה שיר עם שם כזה ודאי המנון מהלל למכוניות מהירות ונשים קלות דעת, אצל הבאזקוקס זה "מכוניות מהירות, אני שונא מכוניות מהירות...הן כל כך מדכאות, הן אותי דורסות".

     

    זקנים עצבנים

    השיא הראשון של הערב נבנה עם השיר "Whatever Happened To". המקצבים הואצו וחדוות הנגינה היתה מדבקת. הכיף המשיך עם "Why She's The Girl From The Chainstore", שאותו שר סטיב דיגל. בניגוד למהוגנות המאפירה של שלי, דיגל הגיע נחוש לתת שואו רוקנ'רולי. בשיער צבוע וג'ינס לבן, הוא לא חדל להזרים אנרגיה לקהל ולהניף ידיים ולבעוט באוויר (ולרגע נורא אחד, גם לשיר "הבה נגילה").


    הידיים באוויר. הקהל הישראלי מקבל את הבאזקוקס

     

    אחרי "Harmony In My Head", שזכה לקבלת פנים לוהטת מהקהל (יותר מ-"What Do I Get" השיר הטוב ביותר של הלהקה, שזכה דווקא לביצוע בינוני), ירדה הלהקה ושבה להדרן מהודק ומעולה עם שלושה שירים ישנים: "Oh, Shit", "Ever Fallen In Love" ו-"Orgasm Addict".

     

    בשיר האמצעי, אחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה, החליף שלי, באנדרסטייטמנט בריטי,

    את מילות השיר מגוף ראשון לגוף שני, כדי לתת רמז דק לתושבי המקום: "לא תהיו יחד לאורך זמן, עד שלא תבינו ששניכם אותו הדבר".

     

    אז נכון, יש משהו מביך בהאזנה לשירים עם טקסטים של זעם מתבגרים מפי גברים בגיל העמידה ("אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי", "אמא שלך רוצה לדעת מה אלה הכתמים על הג'ינס שלך"), אבל יודעים מה, מאחר שבזמן אמת לא יכלו להעריך את גדולת הלהקה - ישראל היתה אז בהאנגאובר של להקות צבאיות והתנחמה בהמנוני דיסקו ומקצבים ברזילאיים רכים - טוב שבאזקוקס באה. מוטב מאוחר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פיט שלי. לא בתמונה: שלל הסנטרים
    צילום: עוז מועלם
    דיגל מדגל את הגיטרה
    צילום: עוז מועלם
    7 לילות
    מומלצים