ילדות נשכחת

הקוסם מארץ עוץ 

בימים ההם, בשנות ה-80, כשהיינו ילדים בעולם מוזר בו עוד לא היו פלאפונים ואינטרנט והתחלנו להבריז מבית הספר - הבחירה היתה בין הערוץ הישראלי היחיד לבין ערוץ שלושת המשולשים הירוקים של הטלוויזיה הלבנונית. נהנתי במיוחד אז לצלול אל עולמם של דורותי, טוטו, הדחליל, האריה ואיש הפח, במסעם על שביל האבנים הצהובות, ובפגישותיהם עם המגניבים שבייצורים המצוירים.

הפתיח של "הקוסם מארץ עוץ". מרדף הרכש שהפך כל כך ישראלי

הרדיפה הנוגעת ללב אחר אומץ הלב, אחר הלב עצמו, אחר המוח והכי חשוב - אחר הבית האבוד שנשאר אי שם בקנזס (שבגיל מאוחר יותר התמימות התפוגגה כשהתגלה לצופים שזה אך בגרו, שאשכרה יש מקום אמיתי כזה על המפה) שבתה את הלב והעבירה בקרים שלמים של ילדות. מה לא עבר על דורותי, הילדה הג'ינג'ית בעלת הקול המעצבן?

היא נעלה את נעלי המכשפה הקסומות, הגיעה לעיר הברקת הנוצצת, נכנסה לקערת-עיר-הגמדים ולבסוף גילתה את האמת על הקוסם, על ארץ עוץ, וגם על החיים. ולמרות שמדובר בסדרת רכש שנקנתה על ידי החינוכית מאי שם בניכר, המסר נשאר ישראלי על גבול הקוטג': כי אין, אבל אין כמו בבית. (שרי שביט)

קראו לי חנונית, אבל היה משהו גאוני ב"היה היה", עם מוזיקת הפתיחה (של באך, כן כן) הדרמטית. אולי זו העובדה שאותן דמויות חזרו כל פרק בתקופה אחרת ושמרו תחושת רצף שלא שיעמם לרגע. ביניהן היה הזקן העגלגל שמורכב כולו מזקן לבן, בריון גדול ובריון קטן וג'ינג'י עם קול צפצפני וכמובן השעון הקטן, שעשה פרצופים מצחיקים בהתאם להתרחשויות העלילה.

הפתיח של "היה היה". אפשר לצפות שוב ושוב

הייתי מסוגלת לראות את הסדרה שוב ושוב, לא משנה אם הפרק עסק בימי האדם הקדמון, או שהיה מדובר בפרק הסיום האפוקליפטי משהו שהזהיר מעתיד אפל ומלא במלחמות על פסולת תעשייתית.

אחר כך אותן דמויות הפתיעו אותי כשהן חזרו בסדרה מאותו בית יוצר צרפתי "החיים". למרות שהיה קצת מטריד לחשוב שהבריונים הקטנים והגיבורים הטובים מתרוצצים להם בגופי, עקבתי אחריהם בשקיקה גם כשהם היו בתוך גוף האדם. (לירון סיני)

טלפלא

והנה פרט מידע עבורכם, ילדי המילניום השלישי, שלא בטוח שהוריכם היו רוצים שתדעו: גם בשנות ה-70 וה-80 היתה טלוויזיה והיא נטועה בזכרונות המוקדמים של זאטוטי אותה התקופה, אפילו אלה של אותם מבוגרים שאתם מכנים היום אבא ואמא. ואני - אבא של אף אחד - שנשארתי ילד אינפנטיל גם בגיל 30 פלוס, חוזר מדי פעם אחורה לאותה תקופה ומחלץ רסיסי זכרונות עמומים ממסך השחור-לבן בסלון בית הורי.

"טלפלא". מה בדיוק עשתה שם הבובה עם כל השחקנים האלה?

הכי רחוק שהצלחתי להגיע היא תוכנית הילדים "טלפלא". אמנם הזכרון הטלוויזיוני הראשון שלי הוא משדר טקס קבלתו של אנואר סאדאת בנתב"ג לקול תרועת החצוצרות (מהפסקולים הדומיננטים בשידורי הטלוויזיה של אז), אבל הסדרה הראשונה שפיתחתי אליה סוג של התמכרות היתה תוכנית הילדים התמימה הזאת, בכיכובה של בובת התולעת החביבה והשתקנית - מעין קדימון לדמותו הצינית והקולנית של קישקשתא האהוב עליי כל כך. ועדיין, זכות הראשונים בחוויתי הנוסטלגית שמורה לטלא התולע שדווקא לא נמנה על משדרי "החינוכית" אלא היה חלק מתוכניות הילדים של הערוץ הראשון.

אמת, בגיל שלוש לא הבנתי כל כך מה מתרחש שם בדירה, בה התגוררו מוטי ברכאן, אושיק לוי, אלי גורנשטיין ודודו אלהרר, שאירחו  את רוחל'ה הלפר המצודדת, אבל הבובה תמיד העלתה חיוך על פניי. גם היום אני לא ממש סגור על מה באמת קרה שם בחדרי חדרים. אבל בואו נשאיר לרגע את הפרשנויות האדיפליות הנוגעות ליחסים בין השחקנים האנושיים, ואת אלה הפאליות הקשורות לתולעת, ונישאר תמימים: בובה, צילומי חיות, ברבאבא, סיפורים ובדיחות. בזמנו לפחות, לא הייתי צריך יותר. (אמיר בוגן)

הסיטקום הישראלי הראשון והיחיד שהעלה חיוך וסימפטיה הוא ללא ספק ספק "קרובים קרובים". הסדרה ששודרה בטלוויזיה החינוכית אי שם בשנות ה-80, מצליחה לשמור על מעמדה גם כ-30 שנה אחרי ששודרה לראשונה. החל מיהורם ההיפוכונדר ועד לאילן הקמצן, צפייה מחודשת בכל פרק מזכירה לנו כל פעם מחדש, כמה פוטנציאל קיים בהומור הפנימי שלנו במדינה, שבעצם הולך לאבדון מניסיון אחד למשנהו.

קצת הזוי שאני מספר על אהבתי לסדרה ממרומי גילי, שלא עולה על 21 שנים. אבל כן, גם אני שגדלתי על "שמש", ובהמשך על "החיים זה לא הכל", יכול לומר שאין סוף שבוע שאני לא מזפזפ לערוץ 23 בתקווה שישודר שם לופ של הסדרה הגאונית.

כבר אז אגב, גילינו את הפוטנציאל שיש למולי שגב ששיחק את הילד של לאורה ויהורם. בעצם אין אחד שלא הלך לדוכן הפלאפל של אביתר ברמת גן רק כדי לומר לו כמה הוא אוהב אותו באמת.

אבל אם אי פעם התאכזבתי מהסדרה הכל כך ישראלית, זה קרה בפרק האיחוד ששודר באמצע שנות האלפיים.

הניסיון לחדש את ההומור ולהתאים אותו לתקופה הזו כמו הרינגטון של משפט המפתח של הסדרה "פתוח" של חנה מרון, כשל, כי כמו שכבר אמרתי, כולנו אוהבים את ישראל של פעם. זאת בה יהורם חוזר לתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל כשהוא מהופנט, זאת שלאורה מביאה את אחד מבכירי הממשל האמריקני לבית הישראלי הצנוע והניסיון של המשפחה לעורר אמפתיה ישראלית בבכיר ההוא.

אבל אם אי אפשר לחזור לתקופה הסימפטית ההיא, לפחות תמיד אפשר לזפזפ לחינוכית בסופי השבוע ועדיין לקוות שישדרו את "קרובים קרובים" בלופ. (רן בוקר)

אמצע שנות ה-80, אז עוד חורף היה חורף, והטלוויזיה החינוכית (או כפי שנקראה אז - הלימודית) שידרה את התוכנית "חשבון פשוט" שלימדה את החומר הלימודי של כיתה ד'. מתחת לשמיכה, כשהשפעת נטולת החזירים כבר כמעט וחלפה, המערכונים של התוכנית הצליחו להחזיר את החיוך לפנים.

ביש וגדא, מתוך "חשבון פשוט". צחוקים חינוכיים

ביש וגדא, שתי הדמויות שליוו את החומר הלימודי וניסו להסביר בצורה פרקטית ומלאת הומור את מה שנלמד לאורך התוכנית חשפו אותי לראשונה למושג סלפסטיק. לראשונה בחיי הצלחתי להבין שעל הנדסה (מי היה אומר אז טריגונומטריה?) ומשולשים ישרי זוית, אפשר להסתכל גם אחרת.

אני מוכרח להודות שבסופו של דבר זה לא ממש עזר, אבל שתי תובנות חשובות יצאו מהתוכנית: הראשונה היא שטליה שפירא ז"ל היא קומיקאית ושחקנית ענקית, ושנית - שסינוס זה משהו שתמיד יחזור בחורף. (ערן בר-און)

זכרון ילדות עמום שיש לי הולך ככה: "אמא, אני רוצה ליומולדת מכונה כמו של 'קסים קסם'". למען האמת, כדי לחזור ולהבין באיזו מכונה מדובר ומה בדיוק רציתי מאמא, נאלצתי לנבור ברשת. יותר מדי לא ממש מצאתי, אבל הכיוון ברור.

הפתיח של "קסים קסם". התוכנית ללקויי השמיעה הפכה ללהיט

"קסים קסם" היתה תוכנית של ה-BBC ששודרה בחינוכית אי שם בתחילת שנות ה-80 ודובבה לעברית. במבט לאחור, כל הסיפור הזה נראה כמו הזיה מצולמת מתמשכת אחת, שתכליתה ברורה כמעט כמו זו של הטלטאביז.

מה שאף אחד לא טרח לומר לנו, הילדים הצופים בישראל, היא שמטרתה המקורית היתה להציג תכנים ויזואליים מרהיבים עבור ילדים כבדי שמיעה: אנימציה, פנטומימה, שקופיות מתחלפות - הכל חומרים שלא מצריכים יכולות שמיעה כלשהן.

גם בבריטניה, כך מתברר, התוכנית (ששודרה במקור בשנות ה-70 בכלל) זכתה לאהדה גדולה גם בקרב הילדים השומעים, אך הושלכה כמו רבות אחרות אל פחי ההיסטוריה, כאשר לא עמדה במבחן הטכנולוגיה הטלוויזיונית שהתפתחה מאוד באותן שנים. (עמית קוטלר)

ואיזו תוכנית אתם הכי אהבתם ב-45 שנות החינוכית? טקבקו לנו!