אתם יודעים איך זה כשמקבלים הזמנה להיות בחבר המושבעים. מהרגע שההזמנה נוחתת בתיבת הדואר, מיד חושבים איך אנחנו הולכים להתחמק מזה, אלו סיפורים נספר כדי שלא ימנו אותנו למושבעים במשפט שימשך שבועות ארוכים ובלתי נגמרים: שאנחנו גזענים, לא מבינים אנגלית, לא סובלים פושעים, בעד עונש מוות, או נגד עונש מוות בעיקרון. אנחנו אפילו שוקלים להתעלם מההזמנה הארורה, אבל אז אנחנו קוראים את כל האזהרות על מה שיקרה אם נשליך את ההזמנה לפח. אז אנחנו מרימים ידיים ומגיעים לבית משפט תוך חישוב כמה עולה לנו יום העבודה האבוד ואיזו מכה זו החובה שנקראת חבר מושבעים.

גם ציפי בר נוי, ישראלית תושבת וודלנד הילס, חשבה אותו הדבר כשקיבלה הזמנה להיות חברה בחבר המושבעים בבית המשפט של ואן נייס.

בר נוי בדיוק שבה מחתונת בתה שהתקיימה בירושלים ודואר בן חודש ימים המתין בביתה לה ולבעלה יוסי., אחרי שהתגברה על הג'ט לאג וחזרה לעבודתה כמניקוריסטית, היא התפנתה לעבור על ערימת המכתבים ומצאה בה זימון לחבר המושבעים של בית המשפט המחוזי.

לבית המשפט היא התייצבה בנחישות, נחושה להשתחרר מהחובה הלא רצויה הזו, ועם אותה נחישות התייצבו 99 אזרחים נוספים. אבל ככל שעבר הזמן, ועורכי הדין סיננו את המושבעים, כך הלכה סקרנותה של בר נוי וגברה. "זה היה כמו לקרוא ספר טוב או לראות סרט. את מתה לדעת מה יקרה הלאה. זה סיקרן אותי".

וכך, לאחר שביומיים הראשונים למיון ניסתה בר נוי להתחמק מהשירות בחבר המושבעים, ואף הצטיידה במכתב מרופא אותו התכוונה לתת לשופט, היא התחילה להבין שאופרת הסבון בבית המשפט תהיה הרבה יותר מרתקת מזו שבטלוויזיה. הייתה זו הזדמנות פז לא רק לצפות בדרמה מרתקת אלא גם לקחת חלק פעיל בדרמה הזאת ולהפוך לאחת הדמויות בתוכנית.

בר נוי, שנבחרה לצוות המושבעים, נאלצה להודיע לקליינטים שלה שהיא לא פנויה לטיפולים בשבועות הקרובים והכינה את עצמה לתפקידה בדרמה אליה הוזמנה לשמש כיותר מסתם צופה.

"מדובר היה במשפחה מכסיקאית בה הדוד בן ה-44 הואשם על ידי אחייניתו בת ה-13 שאנס אותה והתעלל בה מינית כשהייתה בת 9-6. האחיינית היא בתה של גיסתו. מההתחלה נראה היה לי שהילדה משקרת. הדוד המסכן נעצר בשנת 2009 בעקבות האשמות נגדו, ישב חודשיים בכלא, עד שהרופאה בבית החולים בו עבד כפקיד שיחררה אותו בערבות. מאז הוא הפסיק לעבוד, בגלל שבבית החולים שכרו כבר מישהו אחר במקומו ואשתו פרנסה את כל המשפחה".

למה החלטת שהדוד לא אשם?

"כי הבית בו גדלה הילדה לא היה בית נורמלי. הסתובבו בו סרטי פורנו, אלכוהול, לילדים הייתה גישה נוחה לכל הסרטים, לאינטרנט, לא הייתה עליהם השגחה כי ההורים כל הזמן עבדו. בגלל שהילדה הייתה מוזנחת כל כך, היא הייתה מבקרת בבית הדוד והדודה לעיתים קרובות, כי שם לפחות התייחסו אליה. היא הייתה זקוקה לתשומת לב והחליטה להעליל על הדוד את העלילה. היא ילדה מופרעת והעדות שנתנה רצופה בשקרים. בבדיקות הגניקולוגיות שעשו לה נמצא שהיא בתולה בכלל ובנוסף לכך, ביום בו התלוננה על הדוד, לקחה אותה אמה לבדיקה ולא נמצא שהיא עברה כל התעללות מינית".

מה חשבו שאר המושבעים?

"עשרה מאתנו חשבו שהוא לא אשם ושניים חשבו שהוא אשם. היו יותר מדי עדויות שהוכיחו שהאווירה בבית בה גדלה הילדה לא הייתה בריאה. הסבתא שגרה אתם, למשל, הייתה נוהגת להרים את החולצה ולהראות לגברים את החזה שלה. האמא הייתה אלכוהליסטית. האבא של האחיינית, שמבוגר מאמה בקרוב ל-30 שנה, היה גבר שתלטן ואלים והייתה לי הרגשה שהוא מתדרך את הילדה מדי יום מה להגיד בבית המשפט".

מי היו שאר המושבעים?

"הם היו אנשים חבל על הזמן. הייתה בחורה שחורה. כריס, סטודנט בקולג' בן 22. הייתה ספרית אחת מכסיקאית, בת 60 בערך. היה עוד מכסיקאי שעובד בשיפוצים. היה את טום שעובד עבור העירייה. מישל האוריינטלית, אמא לחמישה. ופרסי יהודי, שאחראי על בניית תחנות דלק".

ממש קיבוץ גלויות. קיבלתם תשלום על ימי העבודה שהפסדתם?

"התשלום הוא מאוד קטן, 15 דולר ליום ולא משלמים לך על דלק ועל אוכל. יש כאלו שמקום העבודה משלם להם על הימים האלו, אבל אצלנו אף אחד לא קיבל תשלום על שלושת השבועות שהעברנו שם".

שלושה שבועות זה די הרבה זמן והיית יכולה להעביר שם גם חודשים, אם למשל היה מדובר במשפט רצח.

"נכון, אבל אני שמחה שלא התחמקתי מזה, כי למדתי הרבה מאוד. בחיים את עושה את הסטנדרט של עבודה, ילדים, נסיעות לטיולים, אותם דברים תמיד ולפעמים זה נחמד לגוון. בנוסף, באמת הרגשתי שזו החובה שלנו, כי אנשים חפים מפשע יכולים ללכת לבית הסוהר וזה קורה. למדתי שאף פעם אי אפשר לדעת ואסור לשפוט אנשים. לכל אדם מגיע צ'אנס".

לקחת חלק פעיל בדרמה ולהפוך לאחת הדמויות. בר נוי 

"שמענו עדויות של אנשים שהכירו אותו. הרופאה אתה עבד קרוב ל-20 שנה העידה כי לפעמים היא הייתה נותנת לו לשמור על הילדים שלה כשהביאה אותם לבית החולים. אשתו עמדה לצידו לאורך כל הדרך. בנוסף, לא נראה לנו שהוא יכל להתעסק עם הילדה כשתמיד יש אנשים בבית. לשמונה אנשים היו מפתחות לדירה, הרי מישהו היה יכול להפתיע אותו. הוא אדם שעובד 16 שעות ביום בשני בתי חולים. חוזר הביתה לכמה שעות הפסקה באמצע, כדי לנוח ולאכול ורץ בחזרה לעבודה. אשתו לשעבר, החברה שלו לשעבר, כולן העידו לטובתו. היו הרבה מאוד עדים שהעידו לטובתו, ביניהם אנשי משטרה, ואילו מהצד של הילדה רק משפחתה העידה".

מה בכל זאת הביא את הילדה להתלונן על הדוד, שנים לאחר שהיא סיפרה שאנס אותה לאחרונה?

"כפי שאמרתי לך, היא הייתה ילדה מוזנחת ומופרעת. הדוד סיפר שפעם כשהוא ישן, הוא תפס אותה מתעסקת באבר המין שלו. הוא קפץ מהמיטה וברח ממנה. הוא סיפר לאשתו על התקרית והיא סיפרה לאחותה, אבל היא לא האמינה לו. לפי הדוד, זה קרה פעמיים ואחר כך הוא אמר לאשתו שהוא לא שהאחיינית תבקר אצלהם יותר ושבכלל הוא רוצה לנתק קשר עם הגיסה".

למה שילדה בת עשר תכניס ידיים לתחתונים של דודה? זה לא נשמע הגיוני כל כך.

"היא הייתה ילדה מופרעת, חשופה לסרטי פורנו. בבית הסתובבו משחקי מין. זה מה שהיא ראתה כל חייה. תפסנו אותה בהרבה שקרים על דוכן העדים וכך גם את כל משפחתה, אביה, אמה, הסבתא ושאר הילדים בבית. היא סיפרה מה שהדוד, לטענתה, היה עושה לה, וזה נשמע כמו תיאורים של משהו שרואים בסרטים פורנוגרפים. נראה היה שהיא מספרת על סרט שראתה. היא לא הזילה דימעה ולו פעם אחת, לא הביעה רגשות ומה ששיכנע אותנו לחלוטין שהיא משקרת הוא שלא היו כל עדויות פיזיות שהוא נגע בה. היא עברה בדיקות גניקולוגיות במרפאה ולא היה עליה שום סימן, לא שריטה ולא גירוי באבר המין".

"כן, שמענו", ענו לה 11 המושבעים. "הצונאמי ביפן".

חצי אחווה

"לא, זה משהו שקרה בישראל", היא עידכנה אותם בהתרגשות. "הם ענו לי: לא מעניין אותנו, יש לנו דברים אחרים על הראש. נורא נעלבתי. אמרתי להם: איפה אתם חיים? לא איכפת לכם שילדים קטנים נרצחו? והם משחקים אותה ראש קטן, ממשיכים להגיד לי שיש צרות גדולות אחרות בעולם ולא מעניין אותם מה שקורה במזרח התיכון. מאוד נפגעתי. במשך כל התקופה הזאת הבאתי להם מהבית עוגיות, תה, נענע ולימונים והנה כשקורה משהו במדינה שלי, הם אומרים שלא איכפת להם. אמרתי להם: אתם יודעים שמה שקורה במזרח התיכון ישפיע עליכם יום אחד, אתם לא יכולים להתעלם ממה שקורה באיזור הזה של העולם".

למרות ההפתעה הלא נעימה הזו, כשגילתה שלא כל העולם מתעניין במה שקורה בישראל, גם כשמה שקורה מחריד במיוחד, היא מספרת שבסך הכל היא הייתה די אהובה על שאר המושבעים ולו בזכות הפיצוחים, הממתקים ושאר הדבר הטובים שהייתה סוחבת אתה מהבית, כולל המצברוח הטוב שלה אתו הייתה נכנסת מידי בוקר לבית המשפט ומחייה את האווירה. גם השופט, היא אומרת, היה נחמד לגברת הישראלית והסכים לשחרר אותה ואת שאר המושבעים מוקדם הביתה מדי יום שישי, כדי שבר נוי תוכל להתכונן לקראת השבת כמו שצריך.

מקץ שלושה שבועות של עדויות וטיעונים, חבר המושבעים התפנה לחדר הדיונים, שם, לאחר ויכוח סוער, הם הבינו שהם לא יסכימו פה אחד על שאלת האשמה של הדוד. עשרה מושבעים האמינו בחפותו של הנאשם בעוד שניים מהם דווקא חשבו שהוא אשם. Hung Jury קוראים לסיטואציה כזו, שאם היא לא נפתרת אין ברירה אלא לשלוח את המושבעים לביתם ועל התביעה להחליט אם היא מעוניינת לפתוח במשפט חדש.

איך הגיב הנאשם?

"הסתכלתי עליו וחשבתי איזה לילה הוא היה צריך לעבור בשביל לשמוע אם החיים שלו הולכים ללכת לכאן או לכאן. הוא פשוט תפס את פניו ורעד מבכי מרוב הקלה. רציתי כל כך ללכת ולחבק אותו, נורא ריחמתי עליו. החיים שלו נהרסו במשך השנתיים האחרונות לחלוטין בגלל עדותה השקרית של אחייניתו. לאחר שיצאנו מבית המשפט, ראיתי את עורך דינו של הנאשם. פניתי אליו וביקשתי שימסור לו שמושבעת מספר 3, הבלונדינית, רוצה לאחל לו בהצלחה ושהיא יודעת שהוא לא אשם. בנוסף, אמרתי לו שאני מאוד רוצה לעשות משהו בשבילו ושאם הוא רוצה, אשמח לתת לו ולמשפחתו מניקור ופדיקור על חשבוני. עורך הדין התרגש מאוד ואמר שימסור לו את כרטיס הביקור שנתתי לו".

נו, הוא התקשר?

"כן, בדיוק היום. כל כך התרגשתי. דיברנו שעה בטלפון. הוא אמר שהמשפחה שלו רוצה להודות לי וסיפר על הגיהנום שעבר במשך השנתיים האחרונות. מבחינה כלכלית הסיפור הזה הרס אותו, הוא היה צריך לממן עורך דין ולא יכול היה לעבוד והוא עדיין לא עובד וצריך לחפש עבודה".

חשבתי שאסור לאדם שעומד לדין להיות בקשר עם חבר המושבעים.

"לא. עובדה שעורך הדין שלו נתן לו את המספר שלי".

אז אם יקראו לך שוב להיות מושבעת, תלכי?

"בהחלט. זו החובה שלנו כאזרחים. מאוד נהניתי מהתקופה ששימשתי מושבעת. אני מרגישה שהצלחתי להביא לשינוי וצדק למישהו שמגיע לו".

את יודעת שיש סיכוי שהתובע המחוזי עדיין יבקש להעמיד אותו שוב לדין מאחר ולא ניתן פסק דין.

"לא נראה לי. העדויות בקייס שלו היו כל כך חזקות שהתביעה הזאת מאחוריו. הם לא יעמידו אותו שוב למשפט".

חזרה לשיגרה

וכך שבה ציפי בר נוי לשגרת יומה כמניקוריסטית. בין שיוף ציפורניים למריחת לק, היא מספרת בהתרגשות ללקוחותיה על חוויתה כמושבעת ואיך סייעה להביא להוכחת חפותו של נאשם מסכן אחד. היא אפילו שוקלת לשתף פעולה עם הנאשם ולכתוב ביחד אתו ספר כל כל הסיפור. בינתיים, היא מסתפקת בכתבה בעיתון.