"שלושה חודשי סיוט נחשפים בחקירת אונס", קוראת הכותרת על שער העיתון, ואני, שבתחילה מרחיקה את הזוועה בדמיוני לחבורת הכלבים השוטים של קדאפי, שתקפו ואנסו את אחת המורדות, מגלה כבר בתחילת הכתבה שמדובר במקרה אחר, בקליבלנד, טכסס. "אמנם לא באפריקה, אבל בכל זאת רחוק", אני מתאמצת להרחיק את זה ממני, רק כדי לגלות שמדובר בילדה בת 11 (!) שנאנסה ע"י 19 (!) חלאות אדם בגילאי 27-14, מה ששובר לי כאמא את כל ההגנות. למרות שאני רוצה להכחיש שבכלל קראתי משהו כזה, ולמרות שאני משכנעת את עצמי שאפשר להיות מחובר למציאות גם מבלי לנשום את הרעלים האלה, אני מחליטה לקרוא את הכתבה במלואה, כסוג של סיפור אזהרה.

ככל שאני קוראת יותר ויותר פרטים על המקרה מתעוררים בי רגשות מעורבים. מחד אני משתוקקת להיות מן "דקסטר" כזה, הכוכב החדש שלנו, הנוקם האולטימטיבי. יותר מזה, אני מדמיינת שבניגוד אליו, אין לי קוד ואני עושה לנבלים השפלים האלה מה שאחיו של דקסטר, הוורסיה הפסיכופתית שלו, עשה לקורבנותיו. אני רואה בעיני רוחי איך אני תולה אותם על קרסים מהאבר שנדמה להם שהופך אותם לגברים, ונותנת להם לדמם עד שנשמתם הסרוחה פורחת. מצד שני, ככל שהכתבה עוזבת את הרוע האנושי ופונה אל החולשה שלו, אני מוצאת את עצמי נעצבת יותר ויותר. אני קוראת על המשפחה של הילדה-הקורבן, מהגרים ממכסיקו, שהרימו ידיים. אבא שלא יכול לעבוד בגלל פציעה בגב, חי מ-700$ לחודש וישן על טרמפולינה בגינה. אמא בדיכאון עם גידול במוח שעובדת בלילות כקופאית במועדון הימורים בלתי חוקי, וילדה, שהייתה תלמידה מצוינת אבל התבגרה מהר, ובהעדר פיקוח הורי התגנבה החוצה בלילות ונכנסה למכוניות של גברים שלקחו אותה לסיבוב בגיהנום אחר, גרוע בהרבה מזה שהיה לה בבית.

כשבשבוע שעבר עובדי הרווחה של עיריית ניו-יורק הואשמו בגרימת מוות ברשלנות של הילדה בת ה-4 מברוקלין, שנקשרה למיטתה על ידי הוריה והורעבה, עד שלבסוף השיבה את נשמתה הקטנטנה למקום שהוא בטוח טוב יותר מזה שהיא באה ממנו, לא הייתה שמחה ממני. בארוחת הערב המשפחתית, כשכל אחד מאתנו מספר על היום שלו, אמרתי למתבגרת שאני רוצה שהיא תקרא את הכותרת. דברנו על זה שהאחריות על ילדים לא רק מוטלת על ההורים, כי למרבה הצער, בשעה שמעצבי שיער צריכים כאן רישיון, הורים לא, ולכן טוב יעשה בית המשפט אם ירשיע את העובדים הללו ויראה כי צדק נעשה גם כאשר הממונים על ההורים נדרשים לקחת אחריות על רשלנותם.

"אני משתוקקת להיות מן 'דקסטר' כזה, הכוכב החדש שלנו, הנוקם האולטימטיבי" (עטיפת אלבום פס הקול של הסדרה דקסטר)

תוך שאני נזכרת במקרה הזה, אני חושבת מה היה קורה אם מישהו מהמורים של הילדה בת ה-11 היה רואה לפני הזוועה שמדובר בילדה שנמצאת בסיכון? שמדובר במשפחה לא מתפקדת? שכדאי שתהיה יותר תמיכה, יותר פיקוח? אבל אז אני מזכירה לעצמי שאם במקום כמו ניו-יורק חותכים ללא רחם בתקציבי מערכת החינוך, מה קורה במקום כמו קליבלנד, טכסס, שכולל בתי פחונים וטריילרים, חלקם נטושים, וממוקם בין שתי מסילות רכבת ובית כלא?

מתאוששת בהדרגה מסיפור האימה הזה, אני קוראת בתחתית העמוד שגם במוראנו וואלי שבקליפורניה ילדה בת 11 נאנסה, הפעם על ידי ששה קטינים ובגיר אחד. היא הייתה במרכז מסחרי כשילדה שמכירה אותה הציעה לה לבוא איתה לפארק. שם, בשירותים ציבוריים היא הותקפה במשך שעתיים.

"צריך להחזיר את האינקוויזיציה!", עכשיו אני משוכנעת, תוך כדי שאני מדפדפת הלאה כדי להתנחם במראות המרי האזרחי מלוב, מתימן אולי גם מסוריה. אלא שאז נופלות עיני על צילום של כומר גדול מחבק ילד קטן. אני יודעת שזה הולך להיות רע, אבל ממשיכה לקרוא "דונלד מק'גוואייר, היום בן 80, משיקאגו, ניצל מינית במשך עשרות שנים ילדים ומתבגרים, בחסות המסדר שלו, שחוץ מלהעביר אותו ממקום למקום לא עשה הרבה כדי למנוע מהמפלצת לגבות קורבנות נוספים". והוא כמובן לא לבד, עשרות ילדים שהותקפו ע"י מי שאמור היה לחנך ולהגן עליהם, היום תובעים את הכנסיות על שנתנו חסות לאנשים שהשתמשו בהם וניצלו את תמימותם ופגיעותם.

"זהו", אני חושבת לעצמי, זה יותר מדי ליום אחד, ותוך כדי שאני סוגרת את העיתון מתגנבת לעיני עוד ידיעה. "נכנסות תיירות בהריון, עוזבים תינוקות אמריקאים". מסתבר שבסן גבריאל שבקליפורניה נחשף בית ששימש נשים הרות מסין שהגיעו ללדת את ילדיהן באמריקה. הנשים הסיניות, שמאמינות שכך הן רוקמות עתיד טוב יותר לפרי בטנן, משלמות עשרות אלפי דולרים כדי ללדת ילדים שיוכלו לחיות את ה"חלום האמריקאי" באופן חוקי.

"שמישהו יקריא להם את ניו-יורק טיימס של הבוקר", אני מציעה למאזין דמיוני. "לא מדובר בחלום, מדובר בסיוט. עדיף להן להישאר בכפר קטן בסין, ללקט אורז ולשתות תה מאשר לקחת חלק בבית משוגעים הזה".