ההצגה האחרונה של ג'וליאנו מר-חמיס

את הסוף הזה, הסופי והמוחלט, כולם ביקשו למשוך עוד קצת. עוד פרח שמונח על הארון. עוד אבן. עוד מילות שלום. עוד פרידה. ההצגה האחרונה של ג'וליאנו מר-חמיס הסתיימה. הקהל מחא כפיים ולא הרפה, אבל השחקן לא חזר לבמה. המסך ירד. השמש לאיטה שקעה ובמקום, שנחשב למוקד פריחות בשלל צבעים, הלב התכווץ בכאב גדול.

• בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
• הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
  

הרבה אהבה ועצב היו סביב הקבר בקיבוץ רמות מנשה. ולתוך כל אלה התגנבה בצעדים מהוססים גם תקווה להמשך. האם היו אלה הילדים הפרטיים של מר חמיס או ילדי מחנה הפליטים בג'נין שכעשרים מהם קיבלו אישור מיוחד להגיע ללוויה?

אולי היתה זו השירה הספונטאנית של אמל מורקוס, שפילחה את הלב ומתוך הפצע, הדביקה מאות שהצטרפו אליה? או הנוכחות של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שבשעה הזו, במקום הזה, מה שאיחד ביניהם היה חזק ועמוק יותר מכל מה שעלול להפריד. 

"אבא שלי הוא מאה אחוז ערבי ומאה אחוז יהודי. הוא לב גדול, שאוהב את כולם ולא מבחין בין יהודים לערבים. החיים בלעדיך, אבא, לא אמיתיים. אני לא יכולה לדמיין אותם בכלל", אמרה בערבית מילאי, בתו בת ה-11 על הקבר הפתוח, "אבא היה רוצה שתיאטרון החופש ימשיך לפעול ויעלו בו עוד הצגות. לא צריך לבכות, הוא תמיד יישאר אצלנו בלב ותמיד יאהב אותנו".

מילים דומות אמרה הבת שעות קודם לכן בתיאטרון "אל-מידאן" בחיפה, ממנו יצא מסע הלוויה למחסום ג'אלאמה בואכה ג'נין. מעל הארון שהונח בתיאטרון הוצבה תמונה ובה מסמן מר-חמיס את אות הניצחון שהפכה לסמל של המאבק הפלסטיני. תחתיה נכתב: חלל החופש.

תהלוכת הארון בדרך לקבורה. פרידה רבת משתתפים (צילום: אתר פאנט)

"ג'ול לא היה חצוי כמו שמנסים לתאר אותו בעיתונות הישראלית, הוא היה שלם", אמר אייל סיון, מחבריו הקרובים, "הוא ידע מי הוא ואמר תמיד: 'אני מאה אחוז יהודי ומאה אחוז ערבי'. הוא נרצח בתוך הסיפור של המאבק הפלסטיני ולכן אין יותר מדויק מלהגדיר אותו כחלל החופש. רצחו אותו כי הוא לא ידע מה זה פחד. רצחו אותו כדי להפחיד אחרים. אנחנו לא מפחדים אבל הכאב אינסופי".

נרדמים בשמירה

בין ההמונים שפקדו את רחבת תיאטרון "אל-מידאן" היה גם במאי הקולנוע, ערן ריקליס, שאמר: "ג'וליאנו היה איש יקר ואהוב בכל הרמות. הוא היה סמן והרצח הזה הוא טראגי ועצוב ברמה הפרטית והכללית. האובדן הוא אישי. דברו בימים האחרונים הרבה על מות התקווה ואני חושב להיפך. הוא היה חייל בצבא השלום שנפל בעת מילוי תפקידו.

הוא נתן תקווה להרבה אנשים וצריך להתעשת ולהמשיך להילחם ביתר שאת למען המקום הזה. בשם קהילת הקולנוע הישראלית אני חושב שצריך לעשות יותר למען הדברים שכולנו מאמינים בהם. דברים נעשים אבל רוב הזמן, אנחנו נרדמים בשמירה".

תהלוכת חברים ומשפחה נושאים את הארון (צילום: אבישג שאר ישוב) 

בשעות הצהריים תחת שמש ים תיכונית, צעדו מאות אחרי ארונו של מר-חמיס בין רחובות ואדי ניסנס. כוחות משטרה היו פרוסים בוואדי שלא עצר נשימה אבל התבונן בסקרנות במתרחש. רוכלים שנעמדו בפתחי החנויות, דיירים שהציצו מחלונות הבתים, הביטו בתהלוכה שהציפה כמו גל גדול את הרחובות. דגלי פלסטין הונפו לצד הארון שנישא על כתפיים מתחלפות של חברים וקולגות.

בחיפה, העיר שחיה בערבוביה, עבר הארון של מי שביקש בחייו ובמותו לטשטש את הגבולות, באופן סמלי כל כך בין רחוב ח'ורי לרחוב הנביאים ומשם לרחוב י.ל פרץ ובחזרה לנקודת ההתחלה. משם יצאה שיירה גדולה אל מחסום ג'אלאמה, בואכה ג'נין.

כמחווה של רצון טוב אישרו כוחות הביטחון הישראלים לנציגים מהמשפחה ולקומץ חברים ישראלים להיכנס אל רחבת תחנת הדלק שנמצאת צעדים ספורים מצדו הפלסטיני של המחסום. עיתונאים, מאידך, היו שם בשפע. נוכחותם של אנשי מחנה הפליטים והעיר ג'נין היתה אף היא מדולדלת, בין אם בשל הנחיות מלמעלה שביקשו למזער את היקף האירוע ובין אם בשל ארגון לקוי וחששות בצד הפלסטיני והישראלי שהטקס הסמלי יצא משליטה.

בשלב מסוים זה כמעט קרה. העיתונאי והמחזאי, עלא חליחל, שסייע בארגון מסע הלוויה, אמר כי חלקו העליון של הארון הוברג מחשש שינסו לפתוח אותו כדי להציג את גופתו של מר-חמיס לראווה כנהוג עם מותם של שאהידים. "המשפחה התנגדה לפתיחת הארון ורצינו לכבד את בקשתם", אמר חליחל.

תיאטרון החירות

הבמאי, נביל אל-ראאי, ששימש כיד ימינו של ג'וליאנו מר-חמיס בתיאטרון החופש, היה היחיד שנשא דברים בג'אלאמה. סביב הארון הוא נע דקות ארוכות, נסער, מוצף ברגשות, לא יודע את נפשו מצער. "בשמי ובשם תיאטרון החירות, בשם העבודה שלנו למען החופש, אני נפרד מאינטלקטואל, גיבור, אמן גדול ומעל לכל מהאדם. אתה מלח הארץ, חלק מבשרה של פלסטין. העצב גדול יותר מכוחן של המילים לתאר, יותר מההבנה.

מלח הארץ, ומלח פלשתין. חברים נפרדים ממר-חמיס

"ג'וליאנו האמין במטרה הפלסטינית כרעיון אנושי שהוא חלק מהאינטרנציונל. הוא עזב את העולם כי הוא רצה לבנות אתנו עולם אחר. הוא חלק מנפשנו, חלק מהעוז ואומץ הלב הפלסטיני שיודע שאינשאללה ננצח עם התקווה". אל-ראאי ביקש להעביר מסר מזכרייה זביידי, מחבריו הקרובים של מר-חמיס ומתומכיו ומגניו של תיאטרון החופש, שעל פי מקורביו חשש להגיע לטקס הסמלי במחסום. "

זכרייה אמר שנמשיך ונחלם נגד הפיצול והפירוד, שנמשיך ללכת בדרך שבה הולך התיאטרון והיא הדרך האנושית כי ג'וליאנו הוא לא רק אדם וחבר אלא רעיון שלא נוותר עליו". מצדו הישראלי של המחסום שעל גדרותיו צבאו מאות חברים, קולגות ושותפים לדרך, יהודים וערבים, שלא הורשו להיכנס לשטח הפלסטיני, החלו להישמע קריאות שהלכו והתגברו בערבית: "מחיפה לג'נין, אנחנו עם אחד". מהשטח הפלסטיני נושאי הארון שנפרדו בפעם האחרונה בהחלט השיבו בקריאות: "אללא אכבר".

ביתו של מר-חמיס (משמאל). לא מדמיינת חיים בלעדיו

מן המחסום נישא הארון בחזרה אל שטח ישראל. מסע הלוויה המשיך אל קיבוץ רמות מנשה. עלא חליחל, שהנחה את טקס הלוויה, פתח ואמר: "אנחנו חוגגים את חייו העשירים, המלאים והמרתקים של ג'וליאנו. הלוואי עלינו שכל אחד מאתנו יחיה רבע ממה שהוא חי". אבל ניסיונות לשוות לאירוע חגיגיות מנחמת, לא עזרו. מילות הפרידה שנשאו בזה אחר זה חברים ושותפים לדרך, לא השאירו עין יבשה.

"הילדים של ארנה, מתו. גם ארנה מתה ועכשיו גם אתה מת, אבל אנחנו נמשיך את המסר שלך", אמרו נציגי ילדי תיאטרון החופש שקיבלו אישור מיוחד מטעם כוחות הצבא הישראליים להגיע ללוויה והבטיחו: " ונמשיך לחגוג את חייך". גם זכרייה זביידי, שנשא דברים מג'נין דרך הטלפון דיבר על המשך הדרך.

"ומה נעשה עם העצב עכשיו? מה נעשה בלעדיך?", שאלה חברתו הקרובה, מפיקת הסרט "הילדים של ארנה", אסנת טרבלסי, "אתה, האדם שאתה, גילמת בתוכך כל כך הרבה דברים וכל הניגודים התחברו בך והבלתי אפשרי הפך לאפשרי גם אם הוא מפחיד. אף פעם לא הסתפקת בדרמות הרגילות של החיים. הכל היה גדול ועצמתי ומתוך הקושי והתסכול והכעס על הגזענות וההפרדה, ידעת גם ליהנות ולשמוח ולאתגר כל אדם שפגשת ובתובענות הבלתי מתפשרת שלך אפשרת לנו לעשות ולהילחם על מה שאנחנו מאמינים בלי זיופים.

נוי ומור. חברים למקצוע הגיעו להיפרד

"זה היה אתגר גדול להיות חברה שלך וזכות גדולה. היית הכי חבר שאפשר לקוות לו. ממך למדתי שהתנגדות לכיבוש אינה רק המאבק בו אלא לא פחות,

חיזוק החלש הנכבש על ידי הצטרפות פעילה להתנגדות. אין אדם שהשפיע ושינה את חיי כמוך ולא רק בגלל הכישרון הבלתי אפשרי שלך או הכריזמה והסקרנות והיצירתיות והיכולת המופלאה שלך לחלום, להעז ולהשלים חלומות גם כשמרסקים לך אותם והורגים את הקרובים לך, אלא בעיקר בגלל שאתה אדם שאוהב אדם.

אדם חופשי שחי את החיים במלואם. עזיז עלבי אינת, יא חביבי ג'ול. בהלוויה של סאליבה, אביך, ארנה אמרה: 'בדרך הזו שהלכת, הלכנו יחד. איך עזבת אותנו?'. אני אומרת לך היום: 'איך עזבת אותנו ומה נעשה עכשיו? אנחנו מבטיחים לך שנמשיך את מה שארנה התחילה ואתה המשכת".

שעה ארוכה עוד עמדו מאות ליד הקבר, מתקשים להיפרד. "אם את רואה פה כל כך הרבה אנשים שבאו מכל קצות הארץ לכאן, זה מוכיח שהתקווה עדיין לא מתה", אמר אדיב ג'השאן, מנהל תיאטרון אל-סראייה ביפו בדרך מבית העלמין.

ג'השאן, מידידי הוריו של מר-חמיס, מלווה אותו מילדות. "אני מכיר אותו משהיה ילד קטן. הוא ינק את התרבות ונדבק בחיידק התיאטרון בישיבות שלנו אצלם בבית.

שמחתי שהוא החליט להיות שחקן אבל אז לא ידעתי שסופו של אמן יהיה כזה. רצחו את האדם אבל לא את הרוח. מה שראיתי היום בבית הקברות היה מצעד חיים. מחאו לו כפיים כמו לשחקן שיורד מבמה. אלו היו מחיאות הכפיים האחרונות ואת זה ייזכרו".