מלאכים באמריקה
מלאכים באמריקה, אחד המחזות הכי חשובים בתרבות האמריקאית של העשורים האחרונים. גם הכי יהודי
הקשיש נאנק ומתהפך מצד לצד במיטתו. הוא עומד למות: חוץ מרוח הרפאים מלאת השנאה שרוכנת מעליו, הוא לבד. באור הזרקוקים היוקד הוא נראה חיוור ושביר: ברגע זה, למרות שהוא אחת הדמויות הנתעבות במחזה וגם בהיסטוריה האמריקאית, אי אפשר שלא לרחם עליו. "ממש עכשיו החברים שלך מוצאים אותך אשם במרמה ושוללים את רשיון עורך הדין שלך, רוי", לוחשת בארסיות רוחה של אתל רוזנברג, המרגלת היהודיה שאת הוצאתה להורג הוא עצמו יזם. "אתה תמות בלי תואר, בלי כבוד, בלי חברים, ורק הקללה שלי תלווה אותך אל הסף. הפסדת".
רוי כהן, יד ימינו של הסנאטור מקארתי, מבצר תמיר של כוח, פורץ פתאום בבכי. "אל תכעסי עלי, אמא! אני לבד, אני מפחד", הוא מייבב. "בבקשה, שירי לי, אמא. אני צריך אותך". בראותה את האויב הגדול שלה כה שבור ואבוד עד שאינו יכול להבחין עוד בין רוח לרוח, עיניה, כמו עיני הקהל, נמלאות דמעות. בעוד היא שרה לו נעימה עברית ישנה, הדמות במיטה מפסיקה סוף סוף להתפתל.
"זה נגמר", היא נאנחת, אבל באותו רגע פוקח הזקן את עיניו ומגחך: "עוד לא! קודם רציתי לראות אותך נופלת בפח. הא! אני ניצחתי, אתל"!
"למרות העיסוק שלו בנושאים כבדים כמו פוליטיקה מחלה ומוות, המחזה מקורי, מצחיק וכן, מלא חמלה"
המחזה "מלאכים באמריקה" מתרחש בשנים 1986-1985, הזמן בו מגפת האיידס השתוללה בעולם. מעבר לחוסר האונים, הפאניקה והמוות, האיידס זרע גם משבר חברתי. זו הייתה הקדנציה השניה של הנשיא הרפובליקאי רונלד רייגן, ערכים נוצרים-שמרנים היו חקוקים על הדגל, והעובדה שהמחלה פגעה בעיקר בהומוסקסואלים ונרקומנים פתחה דלת לשיפוט מוסרי.
"איידס הוא לא רק העונש של אלוהים להומוסקסואלים. הוא העונש של אלוהים לחברה שמסכימה לסבול הומוסקסואלים", קרא המטיף ג'רי פלוול. למרבה הבושה, לא רק הומוסקסואלים ידועים אלא גם כמרים, פוליטיקאים, ואנשי ציבור שמרנים כמו רוי כהן – אחד מהתובעים הנלהבים ביותר בצוות ציידי המכשפות של הסנאטור מקארת'י – נחשפו כחולקים את אותה מיטה חולה אותה הוקיעו בפומבי. זה היה משבר זהות ברמה לאומית: אם בגדתי בערכים של הקהילה שלי, עם איזה ערכים אתייצב מול המוות? ומי יעמוד לצידי?
"אחת השאלות שהמחזה בא להציב הוא מהות הקשר בין אדם לקהילה שלו: איזה מחסומים הוא חוצה, איזה הוא מציב, כמה עמוק בתוכו מגיעים השורשים", הסביר בזמנו מחבר המחזה, טוני קושנר.
אולי דווקא בגלל התפיסה שהם מקוללים, קושניר בחר את האוחצ'ות שלו להיות נושאי הבשורה.
וולטר פריור, הומוסקסואל צעיר שמגלה שהוא חולה באיידס וננטש בעקבות זאת על ידי המאהב שלו, מתחיל, מתוך בדידות ומחלה, לזכות בביקורים ליילים של מלאכים. גם הם, בתורם, ננטשו על ידי האל, ומחפשים את זהותם בעולם בלעדיו.
המחזה מתחולל בהצטלבות עלילותיהן של שמונה דמויות שונות. במרכז עומדים וולטר ומאהבו הבוגדני, אינטלקטואל יהודי רדוף אשמה וחסר שורשים; עורך דין מורמוני מודחק ואשתו שמכורה לוואליום וחיה בהזיה; עורך הדין הרפובליקאי שגוסס מאיידס וקורא לזה סרטן, ועוד. הן מאבדות את מקומן ואחיזתן במציאות, ובונות את עצמן מחדש מתוך הכרה פנימית חדשה, שחושלה מתוך כאב ומאבק.
"מלאכים באמריקה" מוכר כאחד המחזות החשובים ביותר של המאה העשרים: הוא זכה בפרסי פוליצר וטוני, הופק כמיני סדרה עם מריל סטריפ ואל פאצ'ינו וכאופרה בניצוחו של פיטר יוטבוס. עם כל סממני תרבות הגייז, הסלנג האמריקאי והדיבורים על רייגן, זו גם אחת מהיצירות היהודיות החשובות של המאה. המחזאי טוני קושנר הוא דור שני למשפחה של מהגרים ממזרח אירופה, ובמחזה שהכל מתפרק בו, הזהות היהודית עולה ממעמקים וקושרת הכל יחד: בסצנה המכריעה, כשרוי כהן נפטר סוף סוף, רוחה של אתל רוזנברג אינה מקללת אותו. היא לוחשת באוזנו של המאהב היהודי התלוש את מילות התפילה אותה לא ידע להגיד. יחד הדמויות אומרות קדיש, והשורשים האתנים שמחברים ביניהם מתגלים כעתיקים ועמוקים יותר מהמצוקה שסוגרת על כל אחד מהם לחוד.
המחזה השלם אורך שש שעות. הוא מוצג בשתי הצגות נפרדות בנות שלוש שעות כל אחת, "המילניום מתקרב" ו"פרסטרויקה", שמוצגות בימים נפרדים. כששמעתי "שש שעות", פחדתי שזה יהיה מדכא מידי, אבל למרות העיסוק שלו בנושאים כבדים כמו פוליטיקה מחלה ומוות, המחזה מקורי, מצחיק, כן, ומלא חמלה. לא הייתי קוראת לו מדכא. להיפך.
המחזה יועלה בכל סופ"ש עד 22 באפריל בלבד.
Signature Theater Company
