לצאת מהסדר

הנה כמה תובנות מליל הסדר השנה:

הסבה

לא לתת לגב להיתפס! מה בין זה לבין חירות לכל הרוחות? לכמה מהמשתתפים בסדר המשפחתי שלנו השנה נתפס הגב. כנראה בעקבות עיוות עמוד השידרה הקרוי "הסבה" - מנהג שהיה פעם, כשישבו אבותינו ואימותינו על הרצפה עם שטיחים, נרגילות וכריות, סמל לחירות.

אבל היום, כשאנחנו יושבים על כיסאות פלסטיק עם כריות שינה, זה הפך למשהו אורתודוכסי-ארכאי, המסגרת נשארה (הטיית הגוף חצי שמאלה) אך תוכן נעקר (ישיבה של שחרור וחירות). כשהדודה מימינך שופכת עלייך בטעות יין אדום (מה איכפת לך, היא אומרת שזה יבש), ואתה מת להניח את הגב ואין על מה, או לפחות על מי, ההסבה הפכה למוטציה דתית, וחבל. רוצים באמת להסב? בשנה הבאה הוציאו את השולחן למחסן, הניחו שטיחים והרבה כריות מפוזרות ואז תרגישו בני מלכים כשתסבו.

חירות

הזמן נע, האנושות מתפתחת, והיום כשכל הנשים שלנו מסבות (כי "כולן חשובות", כמו שאומר ה"משנה ברורה") הגיע הזמן לחלץ מהבוידעם את נוסח יהודי איטליה מלפני אלף שנה - שם היה רנסנס יהודי אמיתי, ובסידור שלהם נכתב: "ברוך... שעשני יהודי" (במקום "שלא עשני גוי"), "ברוך...שעשני בן חורין" (במקום "שלא עשני עבד") וברכה שלישית "ברוך שעשני גבר".

צעד בדרך לחירות זה לא להשאיר לרפורמטורים את השינוי וההתחדשות, ולנו את השמרנות. הלכה זה מלשון ללכת, לנוע. החלטתי בליל הסדר לברך מהיום בנוסח אבות אבותיי, תלמידי חכמים מופלגים שנהגו להתפלל כך. כמה עתיק ככה רלוונטי. החירות להשתנות דורשת אומץ, וטוקבקיסטים מפוחדים דורשים פורמלין. 

החמצה

לא הזמנתי ולו מהגר (בלשון התורה "גר") אחד לסעודה. זאת בזמן שבתורה הקדושה כתוב ל"ב פעמים "וגר לא תלחצנו וגר לא תענה וזכרתם כי גרים הייתם בארץ מצרים".

האם יכול להיות שבלי לשים לב תפסנו את תפקיד המצרים? האם יכול להיות שהפכנו לאדון המצרי, שבאים אליו מאפריקה לשבור שבר, המשעבד בתנאים מחפירים את העניים והמהגרים ונותן להם לבנים ותבן מודרניים בצורת ניקוי ביביי שופכין וניקוי טיטולי זקנינו? האם שכחנו מרוב שפע חומרי את עברנו כעבדים במצרים? סבי הגדול הבעש"ט אומר "בזכירה - סוד הגאולה".

לזכור

לזכור שעבדים היינו וגם עכשיו אנחנו עבדים, במראית עין של בני חורין. עבדים לצריכה עודפת, עבדים לכבוד ואגו, עטופים בצלופן של

מגבעות, שטריימלים או ג'יפ שחור מבהיק. עבדים לכוחנות כפתרון יחיד לסכסוכים. 

לזכור גם את גלעד שליט. השנה הוספתי לכמות החריין הקבועה שלי ב"מרור" עוד כפית מהגזר הלבן החריף הקרוי בלעז חזרת . (תראו לי תימני אחד שיגיד שיש משהו יותר חריף מהחריין). החריין עלה לי לעיניים וצרב לגרון ושרף בנשימה, ואני עצמתי עיניים ודמיינתי בעצב את גלעד שליט אוכל מרור, חריין, חזרת ושאר מרעין בישין יום-יום, שנה-שנה, כבר חמש שנים.

לשנה הבאה ממרתף מצחין בעזה לירושלים הבנויה!

• נחום פצ'ניק הוא תושב המאחז שדה בועז בגוש עציון, מנהל תנועת "ארץ שלום" ומשורר.