שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    גן עדן או גיהנום? עולם בלי כסף

    הטכנוקרטים טענו כי התעשייה המודרנית פועלת ממניעים של רווח כספי בלבד: מצד אחד מייצרת פריטים מיותרים ומנגד יוצרת מחסור מלאכותי של מוצרים בסיסיים כמו מזון או דירות. הפתרון המוצע: ביטול הכסף והחלפתו ביחידות אנרגיה. זה יעבוד?

    בשני הטורים האחרונים הצצנו על התפתחות של מושג מימי יוון העתיקה ועד לשנות השלושים של המאה העשרים. התחלנו עם אפלטון שמאמין שיש אמת אובייקטיבית ויש אנשים שיכולים להתקרב לידיעה שלה. מכאן הוא מסיק שאנשים כאלה, להם הוא קורא "פילוסופים" (אוהבי חוכמה) צריכים לשלוט במדינה. ההגיון שלו אומר משהו כמו: "לא סביר שהשליטה תהיה בידי קבוצת אנשים מסוימת לאו דווקא מומחית או חכמה".

     

    טכנוקרטיה - טורים קודמים: 

     

    המדינה של אפלטון, לכן, מנוהלת על ידי קבוצת החכמים שחיה לטובת העם ופועלת לטובתו. היא שולטת בחוכמה. לשלטון כזה אפשר לקרוא בימינו בכל מיני שמות.

     

    זהו שלטון לא דמוקרטי, אולי טוטאליטרי, אבל מה שמעניין אותנו כאן הוא האספקט המריטוקרטי של השיטה. מריקטוקרטיה היא שלטון של מומחים, ואנחנו הזכרנו אותה כאן גם בהקשר של המאבק המתמיד בין נציגי הדמוקרטיה - חברי הכנסת שלנו, לבין נציגי המומחים, אנשי האוצר, שבא לידי בטוי בחוק ההסדרים.

     

    טכנוקרטיה

    אחת מן הצורות של מריטוקרטיה היא טכנוקרטיה. ואנחנו מגיעים לשנות השלושים של המאה ה-20 לקבוצת אנשים שהונהגה על ידי הווארד סקוט. האנשים האלה טענו שהמדינה צריכה להישלט על ידי מומחי יצור; המהנדסים. הקבוצה הזו קראה לעצמה בשם "טכנוקרטים" ולצורת הממשל שהם מציעים "טכנוקרטיה" שפירושו שלטון הטכנה (Techne) - המלאכה.

     

    הם הושפעו מהכלכלן טורסטין ובלן. הטיעון של ובלן היה פשוט. הוא טען שהתעשיה בימיו הגיע לשלב שבו היא יכולה לספק את כל הצרכים הבסיסיים החומריים של תושבי ארצות הברית. (הוא היה אמריקני), אבל בפועל היא מייצרת הרבה בזבוז ופועלת רק באופן חלקי. ומדוע היא לא פועלת במלוא הקיטור, שואל ובלן. בגלל שיטת המחירים, הוא משיב.

     

    נסביר. האחראיים על העסקים בימינו ובימיו הם אנשי העסקים. הם הבעלים הפרטיים של העסק. וזה נכון גם כאשר מדובר על בעלות נעלמת או מופשטת של בעלי מניות ותאגידים. האנשים האלה לא פועלים מתוך אינטרס כללי, כלומר לא מתעניינים בטובת האוכלוסיה אלא ברווח כספי. ורווח כספי מחייב סבוטאז', כלומר חבלה או האטה בייצור.

     

    היצרנים שואפים להרוויח כמה שיותר כסף, וכתוצאה מכך פועלים בשתי אסטרטגיות. האחת היא הגברה של ייצור של מוצרים שאינם נדרשים ואינם מועילים באופן בסיסי, למשל פריטי אופנה, מותרות וכיוצא בכגון אלה. הדבר הזה גורם לבזבוז סתמי של משאבים יקרים.

     

    האסטרטגיה השניה היא יצירת מחסור מלאכותי של מוצרים בסיסיים; מוצרי מזון מסוימים, דירות וביגוד. זו המערכת שנוהגת בימינו. אנחנו כל כך רגילים אליה. נולדנו לתוכה שאנחנו לא חושבים שאפשר אחרת. ובלן לא טוען שאנשי העסקים יוצרים משטר צנע, בודאי שלא, אבל הוא טוען שהם לא מייצרים באופן מלא כדי לספק את כל צרכי האוכלוסיה. הם מצמצמים כמויות, כדי לשלוט ברמות המחירים הכדאיות להם. בכך הם עוצרים את התעשיה ופוגעים בכלל הציבור.

     

    והפתרון

    את הפתרון המלא נותנים הווארד סקוט וחבריו הטכנוקרטים. הם מדברים על ביטול שיטת המחירים. ננסה להסביר. זה לא שהם רוצים מדינה טוטליטרית או קומוניסטית. הם מדברים, אבל, על ביטולה של הפוליטיקה הדמוקרטית או של הפוליטיקה בכלל. ביטול הפוליטיקה לטובת ניהול התעשיה. את החברה לא ינהלו נציגי העם וגם לא ינהלו אנשי העסקים. ינהלו אותה מומחים.

     

    תיאור מפורט ומעניין למשטר טכנוקרטי אפשר למצוא בספרו המרתק (נאיבי, נגיד בימינו) של האמריקני הרולד לואב (Harold Loeb) "החיים בטכנוקרטיה". קודם כל, לואב כותב, צריך לבטל את אבי כל רע; הכסף. כסף, מבטא כך הוא כותב, יחסים של היצע וביקוש. כשסחורה נדירה, היא עולה יותר ולהפך. ממצב כזה לואב והטכנוקרטים רוצים להפטר.

     

    לואב מוצא תחליף לא יחסי לשיטת הכסף; יחידות אנרגיה בשם "ארגים" (Ergs). כדי לייצר אובייקט דרושה אנרגיה. האנרגיה דרושה לייצור עצמו, למשל להאכלת הפועלים (יחידות אנרגיה), לשינוע החלקים המרכיבים אותו, לכריית פחם, ליצירת פלסטיק ועוד.

     

    לכן, לואב מציע שערכו של כל מוצר יעמוד על יחידות הארגים שיצרו אותו. מהנדסי הייצור יחשבו את כמות האנרגיה השנתית העומדת בפני תושבי ארצות הברית בשנה מסוימת, וכל אזרח יקבל טופס ובו רשומה כמות יחידות האנרגיה; הארגים, העומדת לרשותו. בארגים שלו הוא יוכל לעשות מה שהוא רוצה. אחד יקנה מכונית מירוץ, ואחר יקנה מעדנים. כל אחד וחלומותיו.

     

    כל המערך היצרני הפרטי יבוטל. התעשיה תעבור לידי המדינה, כלומר לידי מועצות של מהנדסים, מדענים ומומחי ייצור.

    תפקידים יהיה לדאוג לטובת האחרים כלומר לייצר את מלוא צרכם. הנהלת המדינה הטכנוקרטית תחשב כמה זמן אדם דרוש כדי להפעיל את מערכת הייצור כולה והעבודה תחולק שווה בשווה בין כל האזרחים. לואב מעריך שכל אדם יצטרך לעבוד כשלושה ימים בשבוע, חמש שש שעות ביום. זה יהיה המס היחידי שיגבה בחברה; מס עבודה.

     

    ומה ידחוף את האנשים לעבוד? ומי יעבוד בעבודות שדורשות יותר זמן? מי יסכים להיות מהנדס שעובד עשר שעות כל יום? לואב טוען ובמידה רבה של צדק, שמעבר לצרכי הקיום הבסיסי, בני האדם עובדים לא לשם הכסף עצמו, אלא לשם כבוד, סיפוק, תחושת אתגר, תחרות ומצוי עצמי. אלה יהיו גם המניעים לעבודה קשה בחברה הטכנוקרטית.

     

    רבים לא יסתפקו בעבודה המונוטונית והמצומצמת בבתי החרושת. הם ישאפו ללמוד הנדסה, ללמוד ניהול, הם ירצו לייצר עבודות יד מיוחדות ואותם ימכרו לאנשים באופן פרטי, במעין שוק שחור מאושר, תמורת ארגים. המדינה תייצר מוצרים פשוטים ובסיסיים, כגון ביגוד אחיד, אבל מי שמעוניין לייצר ביגוד יצירתי ומעניין יתחבר למי שמוכן להשקיע את הארגים שלו בביגוד כזה.

     

    אבל החשובים ביותר הם המהנדסים, ומהנדסים אינם רק מהנדסים תעשייתיים. ישנם גם מהנדסי כוח אדם, ומהנדסי התנהגות. מהנדסי חינוך ימיינו את הילדים ללימודים חינמיים של מקצועות מסוימים בהתאם לצרכי החברה ובהתאם לכשרונותיהם. וכך תנוהל החברה.

     

    יתר האנשים יוכלו להקדיש את זמנם החופשי לאומנות ולשאר אספקטים של פיתוח עצמי. הם יוכלו ללמוד בארגים שלהם בבתי ספר פרטיים לאומנות, לפילוסופיה ולהיסטוריה ולמצות את חייהם. מה דעתכם?

     

    ד"ר אושי שהם-קראוס הוא סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף - על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים