ממיוזיקל, למשהו קל

רגב. האם המטרה היא באמת לקדם צעירים? (צילומים: ז'רר אלון) 

למרות שבשנים האחרונות מדובר באפידמיה שמתכסה בדימוי פילנתרופי שעניינו לכאורה "קידום כוחות צעירים", בוא נקרא לילד בשמו: לתיאטרון הישראלי פשוט וזול יותר לקחת הפקה קיימת שעלתה על במת בית ספר, סדנה, חוג מתנ"סי כזה או אחר למשחק, לחבר לה במאי בעל שם, ולהשקיע מעט בתפאורה ובתלבושות. אם אפשר להוסיף על הפוסטר גם איזה כוכב מתכנית ריאליטי או מפורסמים אחרים מהטלוויזיה, מה טוב. אם לא, זה גם בסדר.

בתי הספר למשחק ובוגריהם יסמנו "וי" על החשיפה והתיאטרון, שמצדו קיבל הפקה בעלות מינימלית שמוסיפה ניקוד בקריטריונים של משרד התרבות, ירשום הגדלת נפח הפעילות. והקהל? ובכן, בתיאטרון סומכים על המסות שיבואו. אחרי הכל זה לא מורכב מדי, זה לא דורש מחשבה, זה נעים וכולם יכולים להצטרף עם הכפיים בפזמון החוזר.

הגל העכור כבר קיים

תיאטרון הבימה לא המציא את השיטה, הוא רוכב באיחור, כהרגלו, על גל עכור קיים. ובכל זאת מהמוסד שנאחז בקרנות המזבח של "לאומיותו", ודווקא בימים בהם נדמה כי תדמיתו התרסקה והוא מדשדש בניסיון נואש להגדיר את עצמו מחדש, הייתי מצפה להשתדל קצת יותר.

האימוץ עבר בשלום. ומה הלאה? 

הרעיון ליצירת מחזה מקורי על הזוגיות המתוקשרת בין אריס סאן לעליזה עזיקרי, שנתן תעסוקה לא מבוטלת למדורי הרכילות של שנות השישים והשבעים בישראל, נולד בקדנציה של יעקב אגמון כמנכ"ל תיאטרון הבימה. אגמון היה זה שפנה אל המחזאי שלומי מושקוביץ בהצעה לכתיבת המחזה, אך העלתו לבמת התיאטרון הלאומי, לא הסתייעה.

גרסתו הראשונה הציגה אשתקד בסטודיו למשחק של יורם לבינשטיין בהשתתפות בוגרים וזכתה להצלחה מסוימת. אחרי הכל יש פה, לכאורה, כל מה שצריך ממחזמר: סיפור אהבה גדול מהחיים, שברון לב, שירים טובים ואופטימיות שגורמת לקהל לצאת מהאולם עם תחושה שהחיים שלו דבש.

בתיאטרון הבימה ראו כי טוב והחליטו לאמץ. אם על תהליך "אימוץ" ההפקות בתיאטרון, היו מערימים ולו קצת מהקשיים שמערימים שירותי הרווחה בישראל מול הורים פוטנציאליים, זה אולי היה נראה אחרת.

השחקנים על הבמה, ללא עלילת מסגרת ראויה 

חולשתה המרכזית של ההפקה היא במחזה שכתב שלומי מושקוביץ וליתר דיוק בניסיון לעטוף את סיפור האהבה של שתי הדמויות המרכזיות בקישור רופף להוויה הטלוויזיונית העכשווית. מושקוביץ המציא עלילת מסגרת, לפיה אחותה של עזיקרי "מוכרת" את פרטי הרומן שניהלה אחותה, למפיק טלוויזיה ממולח שבסופו של דבר נשבה בקסמיה.

זה באמת הסיפור של כולנו?

זה פתרון קל, מאולץ ולפרקים מביך עבור הקהל ולא פחות עבור גיא זוארץ, שמנסה לעמוד במשימה בגאווה ושותפתו למשימה, ורד פלדמן. הצורך של המחזאי להסביר לקהל ש"זה הסיפור של כולנו. סיפור על תקופה ועל מקום", מעיד ברמה מסוימת על יד שמכוונת לאיזה אמצע לא מטריד, לאיזו "לה לה לנד" מפונטז, שבו יש באמת איזה "כולנו" אחיד.

אבוהב וקוריאט. שחקני חיזוק

באופן כללי עולה מן ההפקה ניחוח ארכאי. זה לא רק בגלל הקושי לייצר ייצוגים בימתיים של תקופה מבלי ליפול למלכודות סטיגמטיות, זה קשור גם בריחוק שנדרש כדי להתבונן על אותה התקופה, שמסמלת עבור העושים במלאכה נעורים, מבלי להיכנע לנוסטלגיה דביקה שעלול לדבוק בהם תוך כדי.

אז נכון, השירים נהדרים (נראה אתכם לא מקפצים בכיסא בכל פעם שהתזמורת מנגנת את 'בום פם'), הכוריאוגרפיה אפקטיבית, ה-Chorus עושה את העבודה וגם השחקנים הראשיים - ארז רגב והדר רצון רותם - מביאים איזה משב חינני של תמימות שאבדה זה מכבר. אבל התוצאה הכללית משאירה את עשיית התיאטרון בהפקה הזו הרחק מאחור, תקועה ומדשדשת במה שנחשב, אולי, להפקה מוזיקאלית בתחילת שנות השמונים, אך פחות תקף להיום.

לסיכום: "סיגל" היא הפקה מסחרית גרידא. בינה לבין תיאטרון, אין הרבה. בעולם מתוקן, השקעה כלכלית בהפקה מסוג זו, אינה אמורה להיעשות מכיס ציבורי אלא בהשקעה של מפיקים פרטיים. בישראל 2011, התיאטרון המסחרי, נבלע זה מכבר בתוך התיאטרון הממסדי, ומתקיים בו בנינוחות מטרידה.

כשבכל עונת תיאטרון נתונה, מעלה התיאטרון הרפרטוארי מספר מוגבל של הפקות, אין צורך להדגיש שהפקה מסוג זו, שממותגת משום מה כהפקת דגל, דוחקת לשוליים ובאה על חשבון מחזאות משמעותית קלאסית או חדשה, ישראלית-מקורית או זרה, תיאטרון מחפש, אמיץ או פורץ דרך. זה אולי ממלא קופות, אבל בטווח הארוך, המחיר כבד מדי. על הבמה שר בן דמותו של אריס סאן "בחיים הכל עובר". אולי גם זה יעבור.