נאשה קונטרול
נועה גז, המכונה "נאשה", גדלה על מוזיקה קלאסית אבל מצליחה בחו"ל כמטאליסטית, לומדת זואולוגיה אבל עובדת בדוגמנות. בראיון ממקום מגוריה החדש במינכן מספרת הכנרת על חוויות הקעקועים והלילות השתויים עם מטאליסטים פינים
- עדכונים שוטפים ועוד הרבה מוזיקה בעמוד הפייסבוק של זירת המטאל!
- וכמובן אל תשכחו את העמוד של ynet
ושל ynet תרבות
גז בת ה-23 היא כנרת להקת המטאל המוצלחת "ערפל", המורכבת ממוזיקאים ישראלים וגרמנים. הלהקה אמנם הוקמה בסוף שנות התשעים, אך גז הצטרפה אליה לפני כחמש שנים והפכה את הכינור לחלק משמעותי בצליל הלהקה. בקיץ שעבר עברה גז לגרמניה והשתקעה במינכן. מאז, זכתה להישגים מרשימים עם הלהקה, כולל החתמה בחברת תקליטים המכובדת "נויז ארט", סיבוב הופעות גדול ושיתופי פעולה על במות עם להקות מטאל מוערכות אחרות, בזכות חברת הבוקינג "רוק דה ניישן" האחראית להופעות ענק באירופה.
נאשה. "להיות בחורה גורם להם להיפתח בקלות" (צילומים: אודרי דה ז'רדן)
גז גדלה ביישוב גבעת אלה שבעמק יזרעאל. כבת למשפחת מוזיקאים, היא הרימה, כאמור, את הכינור לראשונה בגיל ארבע. כשהיתה בת 11, אחותה הגדולה הכניסה הביתה מוזיקת רוק כבד. במקביל, גז החלה לשמוע צלילים דומים גם אצל חברים לכיתה.
"בחטיבת הביניים למדתי בבית ספר פרטי למוזיקה", היא נזכרת בראיון ל-ynet על קו הטלפון ממינכן, "כל התלמידים שלמדו אמנות גם היו מטאליסטים. כולם היו פריקים", היא צוחקת, "אז המוזיקה נכנסה גם לי לוורידים והתחלתי לחשוב איך לשלב בה את הכינור. לקחתי כינורות וניסיתי לנגן עליהם מטאל, ובאיזשהו שלב גם התחלתי לחבר להם דיסטרושן.
"ביקשתי מאבא שלי שיקנה לי כינור חשמלי, עליו ניגנתי שירים של 'סטיריקון' (להקת בלאק מטאל מנורבגיה - א"ב) ואז אמרתי יאללה, רוק'נרול, הגיע הזמן לעשות עם זה משהו באמת. היום אני לא יכולה להתקרב למוזיקה קלאסית, שכחתי את כל מה שאני יודעת, אבל אני כן יודעת לעשות דברים באמת מגניבים עם כינור".
צפו: נאשה בהופעה עם "ערפל" בבלגיה
מאז חטיבת הביניים, החיבור למטאל לא מרפה מגז. אבל יש עוד משהו שנדבק אליה אז וישאר כנראה עוד שנים ארוכות. כולם מכירים את המוזיקאית לא בשמה האמיתי אלא בכינוי "נאשה". גז מסבירה: "כשהתחלתי ללמוד בבית ספר, הסתובבתי עם חברים רוסים והם חיפשו את הכינוי הרוסי שהכי קרוב לנועה. המשמעות של נאשה היא כאילו 'משלנו', כי תמיד הייתי אחת מהחבר'ה, הייתי ממש טום בוי. בהתחלה ממש שנאתי את השם הזה, אבל בסוף התרגלתי. היום זה הגיע למצב שגם המשפחה שלי קוראת לי נאשה".
חיות וחיוכים
אבל המטאל והכינור הן לא האהובות היחידות בחייה. נאשה עברה לגרמניה גם כדי להשלים את התואר שלה ב-, תאמינו או לא, זואולוגיה. בישראל התחילה ללמוד ביולוגיה וכעת היא עושה השלמות בגרמנית בכדי להתחיל בלימודים האמיתיים. בנוסף, מאז נחתה בגרמניה, גם חזרה לכמה רגעים לתחביב ישן שלה, דוגמנות והצטלמה למגזין אופנה צרפתי.
"הדוגמנות נכנסה לחיי כשהייתי בת 17", היא אומרת, "קיבלתי אז הצעות עבודה והייתי חתומה בסוכנות, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. אני לא דוגמנית וזה גם לא מעסיק אותי. ידעתי שזה לא יעבוד יחד עם המוזיקה. ידעתי שאנשים לא ייקחו אותי ברצינות בחיים אם אני אגיד שאני דוגמנית. אבל אני עדיין נהנית מזה מדי פעם. זה משהו לחלוטין חובבני, שלא תופס שום חלק בחיים שלי. אני לא קוראת לזה דוגמנות, אלא חיזוק אגו עצמי".
למעלה מכך, היא מבקשת להדגיש שההצלחה היא לא פועל יוצא של המראה החיצוני: "חשוב לי להעביר לבנות שקוראות את הראיון הזה, שכדי להגיע רחוק לא צריך לשים בגדים מינימליים ולהתרוצץ בהופעות", היא מכריזה, "יש עולם מאוד גדול ועשיר ויש בו הרבה בנות שעובדת קשה ומשתמשות בשכל שלהן".
מה הדבר הראשון שגרם לך לרצות לעזוב לגרמניה?
"רציתי לקדם את הלהקה וידעתי שמישראל יהיה הרבה יותר קשה. כולם נמצאים שם ולא מעניין אף אחד מה שקורה בישראל. טסתי לראות איך התעשייה עובדת, התחברתי, יצרתי קצת קשרים עד שהבאנו את 'ערפל' ליעד שלה, החתמה בחברת תקליטים ובוקינג, ואז גם החלטתי שאשאר כי את העתיד האקדמי יותר מעניין לפתח כאן".
לפני כחודש סיימתם את סיבוב ההופעות הראשון שלכם וגם התארחת בהופעות של להקות פיניות ושבדיות מוערכות, כמו "קורפיקלני" ו"מונגרם".
'זו היתה הפעם השנייה שהופעתי עם 'קורפיקלני'. הכרתי אותם הרבה לפני שעברתי לגרמניה. כשהם הגיעו להופעה בישראל דיברנו והחלטנו לעשות משהו ביחד. וכשהם הופיעו בגרמניה, הם החליטו שאם כבר עושים יחד סיבוב הופעות, אז אולי כדאי שאעלה להופיע איתם".
ובטח יש לך סיפורי רוקנ'רול מהדרכים.
"מיותר לציין שכל מה שאומרים על הפינים הוא נכון. החבר'ה האלה חוגגים כל היום וסיפקו את הבידור כל הזמן. בהופעה שלנו בברלין, החברים מ'קורפיקלני' היו כל-כך שיכורים שהם עלו לבמה ונאבקו לעמוד. אפילו הקהל התפקע מצחוק כל פעם שהם ניסו לנגן. ישבתי מאחורי התופים, ליד המתופף, ושנינו הסתכלנו אחד על השני במבט של 'מישהו חייב לעשות משהו'.
נאשה מתארחת בהופעה אצל להקת "מונגרם" השבדית
"אמרתי לעצמי שההופעה ממילא כבר בתחתית, אז אין לנו מה להפסיד. הייתי אמורה לנגן איתם בשיר האחרון ושיר אחד לפני, והכנר שלהם לא הצליח להרים את הכינור. אז הסאונדמן חיבר את הכינור החשמלי שלי וניגנתי במקומו בזמן שאני עדיין יושבת מאחורי התופים. הוא הסתכל על הכינור שלו ולא קלט איך זה שהוא לא מנגן ועדיין שומעים אותו".
"נשים לא מתות עליי"
'מרוב שיעמום בדרכים, הפינים החליטו לייסד משהו בשם 'מאפיית הפולק-מטאל הפינית'. הם יצרו שבלונות עם ראשי תיבות וריססו את זה בכל חור אפשרי. לילה אחד, כשהיינו בדרך לבודפשט וכולנו היינו שתויים, אחד מהם הגה רעיון לעשות קעקוע עם ראשי התיבות האלה. מוזיקאי שבדי מהסיבוב ואני הישראלית לא חשבנו שאנחנו חלק מהמאפיה הפינית, אז זרמנו עם הרעיון בצחוק והחלטנו לעשות את אותו הקעקוע בדיוק, רק לקעקע עליו איקס אדום.
בהופעה. "כשהצטרפתי ללהקה חשברתי שהשמש זורחת מהתחת שלי"
"הייתי בטוחה שכולם ישכחו מזה בבוקר למחרת, אבל אז גיליתי שקבענו לנו תור במכון לקעקועים, וכולנו עשינו את זה. זה היה אחד הימים הכי מצחיקים אי פעם. יצאו לנו גם קעקועים ממש עקומים, אבל אנחנו אוהבים אותם ככה".
נראה שאת מאוד יוצאת דופן בחבורה: גם כנרת, גם אישה, גם מישראל.
"אני חייבת להודות שכשהצטרפתי ל'ערפל' הייתי די בטוחה שהשמש זורחת ושוקעת מהתחת שלי. כשהגעתי לגרמניה, ראיתי שכינור בלהקת מטאל זה מיוחד, אבל לא ממש נדיר. אני כן מרגישה קצת יותר מיוחדת כי אני באמת מגיעה מהמוזיקה הקלאסית וזה ניכר מאוד בלהקה".
ואיך את מרגישה כאישה בעולם המטאלי של הגברים?
"תמיד יותר התחברתי לצד הגברי של העולם. נכנסתי לתעשייה הזו וידעתי שהיא מנוהלת על ידי גברים ואני שמחה שהיא מנוהלת על ידי גברים, כי פחות או יותר לכל מקום שאני הולכת נשים לא מתות עלי".
למה?
"אני לא יודעת, איפה שאני לא הולכת אני מסתבכת עם בחורות, אין לי מזל. אני מסתדרת יותר עם המנטליות הגברית. ואין מה לעשות, העובדה שאני בחורה גורם לאנשים להיפתח אליי יותר בקלות. וקל לי כי אני מרגישה קצת כמו נסיכה, הגברים מתייחסים מאוד יפה. התאהבתי הרבה בסיבוב האחרון. אנשים באמת מדהימים, במיוחד הפינים. מסתבר שזו סקאלה אחרת לגמרי, יש את העולם ויש את פינלנד".
את לא מתגעגעת הביתה?
"אני נורא נורא מתגעגעת. יש לי משפחה שאין דברים כאלה. באמת בורכתי. יש לי
אחיות מדהימות ואני מתגעגעת אליהן נורא. ויש לי אבא שאני קשורה אליו בחבל טבור ואמא מדהימה ואהבת חיי הכלבה שלי שהיא בארץ.
"אבל אין מה לעשות, בשביל אנשים כמוני, הארץ היא אקווריום קטן מדי ואני צריכה לשחות בבריכה של הגדולים בשביל להגיע לאן שאני רוצה".
