אדישות איננה התחושה האופיינית לחתומה מעלה כשהיא חוזרת מחופשות. בין אם הגעגועים הביתה מכריעים אותה בימים האחרונים של החופשה וכבר שום דבר לא מעניין חוץ מהתשוקה לשוב אל הקן, ובין אם העונג של החופשה מעורר בה עצב מכיוון שאוטוטו נגמר, המעברים מחופשה חזרה לחיים לא עוברים עליה unoticed. סוף השבוע האחרון שייך לקטגוריה השנייה של תגובה רגשית לחזרה הביתה. אחרי מספר ימים מופלאים בבולטימור, שעתיים וחצי דרומה ברכבת, החזרה לניו-יורק נדמית קשה מתמיד.

זה שגיליתי שיש חיים מחוץ לניו-יורק, זאת כבר לא ידיעה מרעישה, אבל זה שמצאתי שהחיים האלה שקטים יותר, נקיים יותר, יפים יותר, מרווחים יותר, ריחניים יותר, הופך את התגלית הזאת לכואבת במיוחד. בולטימור, משם שבתי, היא לא עיר קלה (ומי שעוד לא צפה ב-Wire, שנחשבת ע"י יודעי דבר ליצירה החזקה ביותר בתחום הקולנוע והטלוויזיה בעשורים האחרונים, יטיב עם עצמו אם יעשה זאת), אבל היא עיר קסומה ומעניינת.

מחד גיסא יש בה את הארכיטקטורה האופיינית לה, זאת שמוכרת מ-Hairspray, שורות שורות של בתים קטנים, צבעוניים, עם מרפסות קטנות מלפנים, ועם חמש מדרגות שעולות מהכביש לדלת הכניסה. חלק מחלונות הבתים הללו אטומים ומעידים על מציאות כואבת של דיירים שלא שילמו שכר דירה ובעלי בתים שחוששים מהשתלטות של סוחרי הסמים על רכושם. מאידך גיסא, ולא רחוק מהמציאות המורכבת הזאת, יש בבולטימור שכונות יוקרה המאכלסות את האריסטוקרטיה. בתי מגורים ענקיים, עם כניסות נפרדות למשרתים, ומדשאות מטופחות שלא נגמרות, עם צמחיה שמעידה על גינון הדוק ומקצועי. ובין לבין, לבולטימור יש את ג'ונס הופקינס, האוניברסיטה שמושכת אליה הרבה כשרון, יצירתיות, ואינטליגנציה מכל ארה"ב ומכל העולם, ואת "מייקה", בית הספר לאמנות שבסביבתו פורחים בתי קפה קטנים ומקסימים, חנויות ספרים משומשים ובוטיקים מגניבים. השילוב של מרקם אנושי מעניין, מסעדות מעולות במחירים השווים לכל נפש, וטבע קסום (גם אם תושבי המקום נשבעים שאין מקום חם ולח מבולטימור ושבקיץ היא בלתי נסבלת) הופכים את העיר הזאת למקום שאהוב עלי במיוחד. כל כך אהוב, שממש לא התחשק לי לחזור ביום ראשון בלילה לסחי ולרעש הניו-יורקים.

אחרי יום עיון מרתק באוניברסיטה, ארוחות ערב מצוינות, הרבה יין משובח, בראנצ'ים (שרק המחשבה עליהם גורמת לי לרייר תוך כדי כתיבה), גלידות בטעמים שלא מהעולם הזה (שומשום מסוכר, תפוז עם ציפורן, לבנדר, הל, ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה על השפים שם), וגם הליכה בשדה טוליפים יפהפה (בכל הצבעים שאפשר, ואי אפשר לדמיין) ניסיתי לדחות את החזרה הביתה ככל שניתן, דבר שבדיעבד התברר כטעות שתקשה עוד יותר על החזרה לניו-יורק.

כיוון שמישהו צריך להתפרנס, השארנו את הפרופסור מאחור, וחיכינו עד הדקה התשעים עם הרכבת חזרה. כך מצאנו עצמנו רק הבנות (אנוכי, המתבגרת והפעוטה) חוזרות לניו-יורק בחשיכה. אמטראק, הרכבת שלנו, כמעט אף פעם לא מאכזבת (ועם הסכומים שנגבים מאתנו עבור נסיעות כאלה, טוב שכך). מצאנו מקום לארבעה, כך שישבנו לנו בניחותא וביחד. הפעוטה, שנרדמה, התפרשה על שני מושבים, והמתבגרת ואני יכולנו לעבוד בשקט ולגמור חובות לשבוע הקרב. הכל היה טוב עד שהגענו לניו-יורק. מזמן כבר אמרנו למתבגרת שניו-יורק של הלילה היא לא ניו-יורק של היום, ושהתפאורה האנושית מתחלפת באופן לא נעים ומאיים שעה שהחשכה יורדת. אבל אחד הוא לומר זאת למתבגרת, כדי למנוע ממנה להסתובב מאוחר ברחובות, ואחר הוא לחוות את הדבר על בשרך, שעה שאת אמונה על נפשן וגופן של שתי היצורות היקרות לך בעולם.

בעשר בלילה הגענו ל-Pen Station. כיוון שירד גשם החלטנו לא לנסות בכלל לצאת ולעמוד בתור למוניות ובמקום זאת לקחת את הסאבוויי המהירה ישר הביתה. בשעות היום זה עובד פנטסטי, אלא שביום ראשון בלילה, פוסט איסטר, פן סטיישן נתגלה כמקום דוחה במיוחד. פספסנו מעלית אחת ונאלצנו ללכת מסדרונות ארוכים ושוממים עד הכניסה לרכבת התחתית. היה חשוך, מסריח, רטוב ומלא בהומלסים, שיכורים, מסוממים, ויצורי לילה אחרים, שלא הייתי רוצה לפגוש גם אם הייתי לבד, ועל אחת כמה וכמה כשאני מלווה בשתי ילדותי העדינות. "אל תסתכלי ימינה", הוריתי למתבגרת מאוחר מדי, כי היא כבר ראתה את תמצית האומללות שהייתה שם בכל פינה. כשכבר עמדנו על הפלטפורמה, מחפשות אנשים "נורמלים" לעמוד לידם, אף אחד כבר לא נראה אמין. גם אלה שנראו כמונו, נראו אבודים ומבוהלים, ממש כמונו. מזל שהרכבת הגיעה מהר יחסית. הקרון היה עמוס במשפחות מרובות ילדים ופעוטות ותינוקות, במתבגרים קולניים שחזרו מיריד והיו עמוסים בבובות פרוותיות ענקיות שתפסו את כל הספייס והעצימו עוד יותר את תחושת הקלסטרופוביה שלנו, ובכל זאת מצאנו שני מבוגרים שנראו אמינים. הלכנו לקראתם, והם אפילו קמו כדי שנוכל להתמקם נוח יותר עם העגלה והמזוודה.

כשהגענו לתחנה שלנו, מוצפות בתחושות פרנויה ובחילה, נכנסו למעלית עם עוד חמישה יצורי לילה. "את בטוחה שזה לעניין?" שאלה המתבגרת, "לא ממש הייתי רוצה להיתקע איתם במעלית". "זה בסדר", אני לוקחת על עצמי את תפקיד הדזיגנייטד דרייבר, "הם רק בני אדם".

"גם אלה רק בני אדם?" היא שואלת, תוך שהיא מצביעה על ארבעה חברי כנופייה, שעמדו בדיוק בדלת שממנה היינו אמורות לצאת. "כן", אמרתי נואשות, נושכת את השפתיים וצועדת לעבר החושך הגשום. "שתי דקות אנחנו בבית", אני מנסה להרגיע את עצמי ואותה, ומוסיפה בלחש שהיא לא תשמע "אני שונאת את ניו-יורק בלילה". אבל המתבגרת, ששומעת הכל, עונה לי "ניסית פעם להסתובב בבולטימור בלילה? אני בטוחה שגם שם כשיורדת החשיכה יוצאים אנשי הלילה ומפחידים את תושבי היום. חוץ מזה, את אמרת שכולנו בני אדם, לא?!"

"כן", אני עונה לה על סף קריסה. "כולנו בני אדם, ובגלל זה אני מתגעגעת כל כך לטוליפים של בולטימור".