שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ספרות בלי גיבורים
    משירי אלתרמן הגדולים, דרך הלם הקרב של יהודה עמיחי ועד הרומן "נסיעה" של יאיר אסולין - כמה תחנות בדרך שעשתה הספרות העברית להשכחת גבורת החיילים ולהבלטת מורך הלב

    הסיפורים העוצמתיים הנחשפים מדי יום זיכרון, בכתבות טלוויזיה, בשירים על הנופלים ובשירים שכתבו הנופלים עצמם והולחנו ("אנא הגבר עוצמת אותותיך" של בארי חזק ששר ברי סחרוף, "שום דבר לא יפגע בי" של ארז שטרק ששרה כנסיית השכל, "שילחי אותו" של בנימין פרנק ששרה עכשיו רוני דלומי, הם כמה מהדוגמאות גדולות היופי והכאב) - מבליטים את העובדה התרבותית הפשוטה: הפסקנו לדבר על גבורה בספרות שלנו.

     

  1. בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
  2. הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק

     

    זאת למרות שגבורת החיילים נמשכת ולמרות שהסכנה לחיינו כאן נמשכת, ולמרות שלדמות הראשית בסיפור ממשיכים לקרוא "הגיבור". הדברים קשורים כמובן לחיינו התקשורתיים והפוליטיים בכלל, למשל למחשבה הלא נאמרת, שסיפורים על גבורת חיילים יעודדו מיליטריזם ויפגעו בחתירתנו לשלום, שמתחיל כידוע בתוכנו, ואולי אם נוריד פרופיל, המלחמה איכשהו תשתמט מאיתנו. אבל בימי הזיכרון, מול פני ההורים השכולים וקברי החיילים הקרביים, הורדת הפרופיל הזאת נראית כמו התנכרות וכפיות טובה.

     

    הביקורת מחאה כפיים

    כך למשל עברו אצלנו בדממה כמעט מוחלטת ספרי חיילים דוגמת "לא הגעתי לליטאני" של יונתן כהן ו"מן המדבר והלבנון" של עשהאל לובוצקי, שניהם סיפורים חזקים על מלחמת לבנון השנייה, דרמטיים כמו שסיפור אמיתי על החיים ועל המוות יכול להיות.


    "נסיעה" מאת יאיר אסולין. זכה לשבחים רבים

     

    שניהם נבלעו בהמולה הציבורית שהתעקשה להגדיר את המלחמה המצולמת ההיא ככישלון מוחץ ואפילו כמיותרת (למרות שהיא היתה מלחמה חיונית ובעלת הישגים גדולים, עם כל הכשלים שנחשפו בה) - הגדרה שפגעה גם היא במשפחות שבניהן נהרגו או נפצעו במלחמה הזאת, כי היא הפכה לכאורה את אובדנם למיותר.

     

    לעומת זאת, זיכתה הביקורת הספרותית שלנו בתשואות רמות את ספר הביכורים של יאיר אסולין שהופיע לאחרונה, "נסיעה", טקסט המכפיש קשות את צה"ל, אשר לטענת הכותב מלמד את חייליו כי "מה שחשוב זה לרמות ולגנוב ולרמוס ולהתקמבן". כאן תוכלו למצוא רפליקות דוגמת: "תמיד ידעתי שכל העניין הזה עם צבא וערכים והגנה על המולדת הוא הצגה גדולה...שאף אחד לא מאמין במילים היפות האלה, ושכל הדיבורים על להגן על המולדת ולתרום למדינה הם דיבורים ריקים של אנשים שמחפשים בעיקר כבוד".

     

    את הספר שכתב אסולין, הגדיר מבקר בעיתון נחשב כ"יצירה ספרותית מעמיקה ומשוכללת", ועורך ספרותי בעיתון נחשב אחר הכתיר את הכותב כיורשו של פנחס שדה, לא פחות. והיו עוד הרבה שבחים ומשבחים, כולל איש הקולנוע ג'אד נאמן (שמשפט משלו, "בצבא לא מלמדים איך להרוג, מלמדים איך להיהרג" הפך למוטו של הספר). ושקוף כמובן ההקשר הפוליטי של כל מחיאות הכפיים האלה: הנה לנו בן המגזר הדתי-לאומי (אסולין), היוצא חוצץ נגד הלאום ונגד הצבא.

     

    בכל מקרה, הבעיה אינה עם אסולין, שחווה משבר אמיתי בשירותו הצבאי ושניסה בעקבות זאת להפוך את מורך הלב לאידיאולוגיה. אי אפשר לגנות חייל שנשבר, וכבר התנ"ך, כזכור, דיבר בצורה עניינית על ההשתמטות משירות קרבי, כשאמר בהלכות המלחמה בספר דברים, "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא יימס את לבב אחיו כלבבו" (פרק ל', 8, וברוח דומה קרא גם גדעון כשאסף את צבאו למלחמה במדיינים). הבעיה היא כשמורך הלב הופך לסיפור העיקרי בספרות שלנו.

     

    תנועה חדשה בציונות

    ושוב אנחנו נזכרים באלתרמן, החכם במשוררים, מי שראה כבר אז, בשירי "הטור השביעי" שלו, את התמונה המלאה של יחסינו עם הערבים ואת חלקה של המלחמה בתמונה הזאת לצד גבורת החיילים.


    אלתרמן. החכם שבמשוררים (צילום: משה מילנר לע"מ)

     

    כך בשירו הפלאי "מגש הכסף", וכך ב"מסביב למדורה" המרעיד על לוחמי הפלמ"ח היוצאים אל הקרב כדי לשאת "את העול הפשוט כעפר", שסופו לפעמים עפר, ואיש לא יודע מתי יצאו ("אומתם לא היתה להם אם/ לא ידעה בצאתם לדרך"). כך גם בשיר המופלא באנושיותו "אליפלט" (היה איתי בצבא מין אליפלט כזה, קראו לו פרלמן, חייל מצ'וקמק שספג לעג ובסוף זכה לצל"ש על חילוץ פצועים משדה מוקשים).

     

    או למשל השיר הפחות מוכר, "תנועת המלקחיים". אלתרמן קרא את המונח הצבאי הזה בעיתון, בדיווח על כיבוש רמלה, לוד וראש העין, וקלט כדרכו את גודל השעה של הביטוי. כי אכן, הוא אומר, כל התנועות הגדולות בתולדות הציונות, מהמשיחיות דרך תנועות ההשכלה וחיבת-ציון ועד תנועת העבודה והתנועות הספרותיות למיניהן - כולן תלויות כיום באותה תנועת מלקחיים: "כולן גם יחד (זו כעת ההרגשה)/ צופות בה/ בתנועה הזאת החדשה.//

     

    "המשיחיות לוחשת במבט נוצץ:/ היה שבתאי הצבי/ היתה לי כת פרנקיסטים/ אך יש מקום כבוד בין דוחקי הקץ/ לכוח דחיקתם/ של אלה הטנקיסטים".

     

    אבל לא רק את עומקם ופליאתם של האירועים והאנשים שורר אלתרמן. שיריו שימשו בה בעת גם כמצפן המוסרי של הצבא, בימים שבהם השירה השפיעה הרבה יותר מתקנות קוד-אתי. ב"על זאת", למשל, הוא מזהיר מפני טיוח הרצח הסתמי של זקן ערבי בידי חייל, מפני "בנות-צחוק של ויתור וסליחה". כי כאן, הוא אמר, צריך עונשים של פלדה: "כי חוגרי כלי לוחם, ואנחנו איתם/ מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה/ נדחקים, במלמול של 'הכרח' ו'נקם'/ לתחומם של פושעי מלחמה".

     

    והדברים נכתבו, מיותר לציין, עשרות שנים לפני שחסרי-האבחנה התמימים והבלתי-תמימים שבינינו, החלו לקרוא לכל פעולה צבאית של צה"ל פשע מלחמה.

     

    ועם זאת יודע אלתרמן כי בכל מלחמה, גם כשהיא צודקת וגם כשהיא מתנהלת עם "צו יושר וצו רחמים", כלשונו באותו שיר (כי גם מוסר הלחימה קובע את צדקת המאבק), יש תמיד איזה פשע כלפי החפים מפשע. ועל כך העיר בשורות המפורסמות משירי מכות מצרים שלו, בעניין דרכו של השלח (החרב): "כי צדיק בדינו השלח -/ אך תמיד, בעברו שותת/ הוא משאיר, כמו טעם מלח/ את דמעת החפים מחטא".

     

    והשאלה היא, כמובן, האם המלחמה שלנו צודקת והאם ישראל בכלל צודקת במאבקה מול הערבים. התשובה נשכחה מאיתנו מזמן, ואלתרמן נגע בשיריו הן בתשובה והן בשכחה.

     

    על השאלה הבוערת עדיין למי שייכת הארץ הזאת, הוא ענה למשל בשיר הפארודי "ארץ ערבית", שאותו כתב ערב קום המדינה, בעקבות גילוי דעת של ההנהגה הערבית ולפיו "פלשתינה היא ארץ ערבית ואין לזרים כל חלק בה".


    "כולם מדברים על שלום" (צילום: GettyImages)

     

    אבל כשאלתרמן כתב באותו שיר ידוע: "נוצצים כוכבי-לֵיל במִצמוץ/ וזורעים את אורם הרעוּד/ על העיר השוקטת אל-קודס/ שחנה בה המלך דאוד" - הבדיחה היתה מובנת לגמרי. היום, כשקם לנו דור שלא מחובר לתנ"ך (בעיקר בגלל הסירוס האקדמי של הוראתו בבתי הספר), הבדיחה פחות מובנת.

     

    ובאשר לשכחת הצדק שלנו, על כך כתב אלתרמן את אותו שיר נבואי, אחד משלושת שיריו האחרונים, מין משל על השטן המחפש איך להתנכל לעם ישראל הנצור, אשר ניחן באומץ ובכשרון-מעשה ובתושיה והתברך גם בכלי מלחמה - עד שנמצאת לו לשטן המזימה: ליטול מעם ישראל את תחושת הצדק שלו. זו הדרך היחידה להביס אותו, מבין השטן, ויוצא לקיים את המזימה. הנה אותן שורות ידועות ונשכחות מתוך השיר:

     

    "ואמר: לא אטול כוחו

    ולא רסן אשים ומתג

    ולא מורך אביא בתוכו

    ולא ידיו ארפה כמקדם,

    רק זאת אעשה: אכהה מוחו

    ושכח שאיתו הצדק".

     

    ומאז, כמאמר השיר ההוא של מוקי, "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" (אלא אם כן מדובר על הצדק הפלסטיני). ומכאן, משכחת הצדק, מתגלגלת בין השאר השכחת הגבורה אצלנו.

     

    צער הקת הקרה

    במלחמה שעליה כתב אלתרמן נלחמו גם חיים גורי ויהודה עמיחי. גורי יצא ממנה עם שירי האחווה והשבר הגדולים, "הרעות" ו"הנה מוטלות גופותינו" ו"באב אל וואד". עמיחי, הלום-קרב, כתב בין השאר את "מאז" המטלטל ("אל תראוני שאני חי/ כי נפלתי בחולות הרכים והחיוורים/ של אשדוד במלחמת השחרור") ואת השיר הקצר המכאיב "גשם בשדה הקרב".


    עמיחי. "אני רוצה למות על מיטתי"

     

    אבל בניגוד לגורי, שנשאר נאמן ללחימה שהיתה, בשירתו של עמיחי הופיע קול חדש, משתמט, מין גרסה מוקדמת ל"עשו אהבה ולא מלחמה", (כי אלוהים של עמיחי לא מרחם על החיילים הזוחלים לתחנת האיסוף, אבל "אולי על האוהבים באמת" הוא כן ירחם). ועל הגופות המוטלות שגם עמיחי ראה, כמו גורי, הוא כתב: "המתים באדמה שכבו בְּעֶרב ובשְתִי/ אני רוצה למות על מיטתי".


    גורי. נשאר נאמן ללחימה שהייתה (צילום: יח"צ)

     

    וכמו גורי, "רעות" הוא גם השם שהעניק המשורר הצעיר והכישרוני יונתן ברג לשיר החזק שכתב
    על חבריו שמתו במלחמה, שיר שיש בו אכן משהו מנימת הקינה הלא בכיינית של חיים גורי, אבל עם דימויים יחודיים לברג. למשל, כשהוא כותב על "צער הקת הקרה" המלווה את זיכרונותיו - זוהי גם קת הרובה המתכתית שהיא קרה במיוחד בלילות הקרים, וזו גם הקת שלא יחממו אותה יותר ידי חבריו הנופלים.

     

    על פי דרכו האבלה זהו שיר גיבורי, וברג הקריא אותו פה ושם אבל לא פרסם אותו עדיין בספר, ונדמה לי שגם לא בכתב-עת. לכן כדאי אולי לסיים בו.

     

    רעוּת מאת יונתן ברג

    רעות.

     

    כְּמוֹ מַסָּע שֶׁאֵינוֹ תָּם, אָנוּ מוֹסִיפִים

    לִצְעֹד בַּעֲיֵפוּת, בְּצַעַר הַקַּת הַקָּרָה.

    וְלַמְרוֹת שֶׁצָּלַחְנוּ יְבֵשׁוֹת, פִּדַּרְנוּ

    פָּנִינוּ בְּנָשִׁים זָרוֹת,

    הִתְבּוֹלַלְנוּ בִּשְׂפוֹת אַהֲבָה,

    לֹא שָׁקְעוּ מִשְׁקָעֵי הַזְּעָקָה,

    לֹא הֻפְחַת לָנוּ מִשְׁקַל הַזִּכָּרוֹן.

     

    לֵילוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹרְבִים לְצֵל גּוּף

    דּוּד, אִיגוֹר, אֲבִיעָד

    וּצְלִיל שֶׁמּוֹתָם כְּמוֹ נִסּוּי צוֹפְרִים

    בְּטֶרֶם מִתְקֶפֶת חֹרֶף.

     

    וְיֵשׁ בָּנֵינוּ שֶׁהֵמִירוּ דַּעְתָּם,

    נִפְּצוּ אֶת זְכוּכִית הַהַכָּרָה.

    שֶׁלֹּא לִזְחֹל שׁוּב בְּצִמְחִיַּת עוֹפֶרֶת, בְּבּוֹטָנִיקַת אֵשׁ

    בֵּין פַּחוֹנִים צְרוּבֵי זַעַם,

    לֹא לְהַבִּיט בָּאִשָּׁה בַּשְּׁחֹרִים, רוֹקֶמֶת צַעַר.

     

    וְכֹל הָעֵת,

    אָנוּ כּוֹרְעִים, בִּשְׁרִירֵי נֶפֶשׁ קְרוּעִים

    מְכַתְּרִים אֶת הַבַּיִת

    בּוֹ רְפָאִים רוֹעֲשִׁים

    וּפְנֵיהֶם פְּנֵי הַנּוֹפְלִים.


  3.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברג. "לא הופחת לנו משקל הזיכרון"
    צילום: ניר לירן
    לאתר ההטבות
    מומלצים