שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אפשר למות פעמיים
    שלוש השניות האלה, הנוראיות, המהתלות, מזכירות לי את שבעת המטרים שמפרידים בין הקבר של עמית לקבר של אחיו הצעיר אביעד. הפזמונאי נעם חורב בטור מיוחד ליום הזיכרון
    שלוש השניות האלה, כשהאורות מוחשכים, הזמר יורד מהבמה והתו האחרון כבר מתפוגג, אלו הן שלוש השניות שמכילות את הכל. אני יושב שם, כמו בכל שנה, על כסא פלסטיק לבן ולא יודע אם למחוא כפיים לגיבורים שאינם עוד או להחריש כדי להתייחד עם זכרם, אם להרים ראש בגאווה או להשפיל אותו ולספור בפעם המי יודע כמה את הכתמים על המדרכה.

     

    בסוף אני מתבלבל - שולח ידיים כדי למחוא כף, ואז מתחרט ושותק, מרים את הראש לרגע ושוב משפיל אותו כדי לספור את הכתמים על המדרכה, שממש עכשיו, בזכותי, התווסף להם עוד אחד, עגול ומדויק.

     

    ביום למחרת אנחנו מגיעים לבית הקברות, ושלוש השניות האלה, הנוראיות, המהתלות, מזכירות לי את שבעת המטרים שמפרידים בין הקבר של עמית לקבר של אחיו הצעיר אביעד. שבעת המטרים שאני עוד לא הצלחתי לעבור.


    למי לגשת קודם (צילום: נועם מושקוביץ)

     

    אני מעדיף להשקיף בעיניים יבשות מהצד על דוד שלי, עזרא, שעומד בין שתי חלקות הקבר המטופחות ולא יודע למי לגשת קודם, כאילו שואלים אותו את מי מהילדים שלו הוא יותר אוהב.

     

    אני סופר את שיירת הנמלים בדיוק כשהוא מסיים להגיד קדיש על בנו הבכור ויוצא למסע מייסר ואינסופי של שבעה מטרים כדי להגיד קדיש על בנו הצעיר. בלב שלי אני רגוע, כי הוא כל כך מתורגל, שאין סיכוי שהוא יתבלבל במילים או ישכח איזו שורה.

     

    אני מסתכל מרחוק על המצבה של עמית, שיש בה איזה שקע דמיוני בצורת ראשו של עזרא, כמו כרית שמניחים עליה את הראש במשך שנים עד שהיא מקבלת צורה אחרת.

     

    אני מזיז את המבט לקבר השני, ומבחין בכמה שקלים שחוקים שמנצנצים בשמש, שקלים שעזרא השאיר לאביעד למקרה שיתעורר פתאום ולא יהיה לו איך לחזור הביתה.

     

    ופתאום אני מבין שבשביל עזרא, אולי חיים רק פעם אחת, אבל אפשר למות פעמיים.

     

    ונדמה לי שכל מה שהוא רוצה זה שכולם ילכו כבר וישאירו אותו לבד עם הילדים שלו, כדי שיוכל לכסות אותם כשמחשיך, ולשבת לידם עד שיירדמו ולא להידקר
    מכל מלמולי ה"מסכן, זה לא נקלט" שמקשטים את האוויר.

     

    ובין לחיצת יד אחת לשניה, אני מצליח להבחין שהוא מרגיש בבית ליד שני הבנים שלו, בצל העצים הכבדים. שם הוא הרי יושב ובוכה וצוחק ומדבר 365 ימים בשנה, בשבתות כשכולם נוסעים לצפון לראות את הזרימה בבניאס, ובגמר ליגת האלופות כשכולם קונים פיצוחים בפיצוציות ושאגות השמחה נשמעות מהחלונות, ובליל הסדר כשהמשפחות ישובות לבנות ומסורקות סביב השולחן והאוויר בחוץ פתאום משתנה. והוא מכיר כל אבן, כל ספסל, כל משפחה חדשה, וגם הם מכירים אותו.

     

    ובא לי לפעמים לעצור הכל ולצעוק ולמשוך אותו ביד כדי לקחת אותו לחוף הים בקיץ הזה, עם כל האנשים השמחים, והאבטיחים, רק לסיבוב קצר מחוץ לכלוב השכול. אבל אני יודע שאי אפשר כי השמש הזאת שמחממת אותנו רק תזכיר לו את בעירת השיש של הקברים ותשלח אותו להשפריץ מים קרים מהצינור על שני הילדים שלו, כדי שיהיה להם נעים.

     

    ובא לי לתת לו איזה כדור שכחה סגול שלא יזכור כלום ויהיה שמח וייצא כבר מהטרנינג האפור ומנעלי הבית שלא מתקלפים ממנו גם בחגים, וירוץ עם הנכדים הקטנים שלו. אבל אני יודע שריח הילדות של טושים פתוחים וקטשופ רק יגרום לו לחזור לספסל הקטן שלו בבית הקברות, כי גם שם הרי נשארו שני ילדים שמחכים לאבא.

     

    אחר כך אנחנו הולכים לאכול בורקסים בכלים חד פעמיים בבית של עזרא ואני תמיד בורח ראשון כי אני לא מסוגל לראות איך האורחים עוזבים, אחד אחד, בחזרה ליומיום שלהם, והבית של עזרא מתרוקן, והוא נשאר עם התמונות ומילות הניחומים ושאריות של בורקס.

     

    והעיניים שלי נשארות יבשות ובלב עמוק אני מבקש סליחה מעמית ואביעד, ורק אחרי שאני עולה על האוטובוס בדרך לשיגרה שלי, רחוק מהאותיות שחרוטות על המצבה ומהגב הכפוף של עזרא כשהוא רוכן לסדר את האדנית על הקבר ורחוק מהדמעות של אמא שלי, רק אז אני עובר לבד, עם עצמי, את שבעת המטרים האלה בין הקבר של עמית לקבר של אביעד, ונשבר.

     

    נעם חורב הוא פזמונאי וסופר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים