שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לשיר אותו בכאב
    אביחי פז גרינוולד שר לאב שלא הכיר, רועי ידיד מנסה לשבור את חומות השתיקה של אחיו הפצוע ואיתן קלינמן מתגעגע בכל יום לחברו הטוב. כאשר השכול פוגע במי שמילותיו הן אומנותו ואמונתו – לפעמים יוצאים מזה שיר. ותפילה

    הם כתבו את הכאב והנציחו את הזיכרון: אביחי פז-גרינוולד שמעולם לא זכה להכיר את אביו, איתן קלינמן ששכל את חברו הטוב, ורועי ידיד שאחיו נפגע קשה בפיגוע.

     

     

    שלושתם השיקו לאחרונה אלבומים יהודיים, כל אחד עם הצליל והסגנון שלו - רוק, ים תיכוני או מלודיות רכות, ועם אמונה בלב. אך השכול הכתיב לכל אחד מהם גם רצועות זיכרון שנכנסו לאלבום, כי אף שהוא אינו מבחין בין דם לדם, כאשר השכול פוגע במי שמילותיו הן אומנותו ואמונתו – לפעמים יוצא מזה שיר.

     

    אביחי פז גרינוולד: "שנים"

    "שנים שלא הרגשתי שקשה לי בלעדיך / לא באמת ידעתי מה עשית בחייך.

    חשבתי שאני ילד רגיל כמו כולם / שבעבר שלו יש חור שנעלם".

       

    ב-ח' סיוון תשמ"ב, ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת שלום הגליל, יצא אברהם חיים (אבי) גרינוולד (25) למשימת חילוץ פצועים. פגז שפגע בטנק שלו, הותיר את בנו, שנולד חצי שנה לאחר מכן, יתום מאב מנשימתו הראשונה.

     

    אביחי פז גרינוולד, שנקרא על שם האב שמעולם לא זכה להכיר – לא מכיר מציאות אחרת, ושנים ארוכות לא עסק בשכול לעומקו. אמו נישאה בשנית כשהיה אך תינוק בן שנה וחצי, ואביחי גדל עם שישה אחים ואחיות, ועם שני שמות משפחה: פז - של אביו המאמץ, וגרינוולד - של אביו מולידו. 

     

    "מגיל צעיר הלכתי לכל העצרות, ושמעתי סיפורים", הוא מספר. "הייתי מחובר מאוד למשפחה של אבי,

    אך מצד שני, יש לי אבא שגידל אותי, והוא מבחינתי אבא לכל דבר. למעשה, גדלתי במשפחה רגילה. לא הרגשתי יתום בשום שלב בחיים".

     

    אלא שבשלב מסוים – ודווקא מאוחר, במה שנראה היה כשיא האושר – החל השכול לגבות את מחיר הכאב והגעגוע. "אחרי נישואיי התחלתי להתלבט בשאלות של מקצוע ויצירה", הוא מספר, "ובכל זה גיליתי פתאום את החסר של אבא שלי; של יד מכוונת שתעזור ותיתן לי שורשים וכיוון. לפתע התחלתי להרגיש את הגעגוע לאבי. זה גם קשור לעובדה שלמדתי באותה התקופה טיפול במוזיקה, והגעתי לבדוק את הסיפור הלא פתור הזה עם עצמי".

     

    מתוך אותו געגוע מתעורר, כתב אביחי את השיר "שנים" – שיר געגועים לאביו, שנכלל באלבום הבכורה שלו "לצאת אל העולם". פז גרינוולד פוסע על קו המוזיקלי הרגיש שבין קודש לחול, וכתיבתו רב-ממדית – נוגעת באמונה ובשיח עם האל, במילים שעשויות להתפרש גם כדיבור אישי חילוני.

     

    "בכתיבה של השיר הזה היה איזשהו ניסיון ליצור קשר וחיבור עם האבא שלא היכרתי, לצד תרפיה והתמודדות", הוא אומר, "אמנם לא פגשתי את אבא שלי והוא לא גידל אותי, אבל אין לי ספק שהוא השפיע על חיי, והוא שלח לי את האישה שאיתי".

     

    כשהוא אומר זאת, פז גרינוולד מתכוון לאשתו - אביטל, שאף היא קרויה על שם אביו. חמיו היה  חברו הקרוב של אבי גרינוולד ("אבא שלי ממש חיתן את אבא שלה. הוא ניהל את החופה שלו"). אך כאשר קרא לבתו על שמו, לא שיער כי יום יבוא ואביטל תינשא לאביחי.

     

    "רציתי להכיר אותה כי ידעתי שהיא לא תשפוט אותי", הוא מספר בגילוי לב. "היא מכירה את הסיפור המורכב שלי, ללא התנצלויות. כשהחלטנו להתחתן, בדקנו כל הזמן שאנחנו לא עושים את זה בגלל הסיפור והמיתוס, אלא בגלל משהו שמחזיק מצד עצמו. ההחלטה על החתונה ריגשה מאוד את המשפחה".

     

    לאביחי ואביטל ארבעה ילדים. "החיים שלנו הם הנצחה", פז גרינוולד אומר. "בהרבה בחירות שעשיתי בחיים, הרגשתי את ההכוונה של אבא שלי. כשהתלבטתי אם להוציא את השיר המאוד אישי, חושפני וכאוב הזה, ראיתי מתגובות של אנשים שזה מאד מחזק אותם, ונותן להם תקווה וכוח. ולכן החלטתי ללכת עם זה".

     

    איתן קלינמן: "דמעות הראל"

    "הוא לא ישוב עוד לעולם, / עכשיו המשפט הזה מובן.

    ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.

    חלק ממני הלך לו איתו,

    חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי".

      

    הראל שרם ואיתן קלינמן למדו בישיבת ההסדר "הגולן" שבחיספין, שירתו בחטיבה 188 של השריון, ושמרו על יחסי חברות קרובים - אף שקלינמן למד שנה מתחת לשרם. "הערצתי אותו", מתאר קליינמן. "הוא היה דמות לחיקוי. אחד שאתה מסתכל עליו מרחוק, ורואה את איכויותיו גם בלי להתעמק".

     

    את אותה השבת, נר שני של חנוכה, היה אמור סגן הראל שרם לבלות בבית, בחגיגת יום הולדת לאחיינית שאהב אהבת נפש. אלא ששרם - מ"מ בדרום לבנון - ידע כי משימת פתיחת הציר שמחכה לחייליו, עלולה להיות קשה ומסובכת. הוא הרגיש כי מפקד הטנק לא מכיר מספיק את הגיזרה, והחליט להישאר –  שבת רביעית ברציפות.

     

    כמה דקות לפני תום המשימה, בשעת בין ערביים של כ"ו בכסלו תשנ"ד, נהרג הראל שרם מפגיעה של שני טילי סאגר. בן 21 היה במותו, ולאחר נפילתו הוענק לו צל"ש קצין שריון ראשי.  

     

    איתן קלינמן שר "דמעות הראל" (בימוי: בנימין אסתרליס)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    קלינמן היה אז בן 20, ונאלץ להתמודד, לראשונה בחייו, עם אובדן של אדם קרוב ויקר. "בלילה שאחרי ההלוויה שמרתי על הטנקים, והרוחות שרקו בחוץ ובפנים", הוא מספר. "מתוך זה נוצר שיר – מילים ומנגינה ביחד. מיד אחרי השמירה רצתי למגורים, לקחתי דף וכתבתי את המילים כדי שלא אשכח. עד היום שמור אצלי הדף המוכתם בגריז. השיר שכב במגירה כמה חודשים. הרגשתי לא נעים לתת אותו למשפחה, כי חששתי לצער אותם באובדן הגדול שלהם.

     

    "רק מאוחר יותר, כאשר פגשתי את המשפחה, הם אמרו שההפך: כל דבר שמאיר את הראל בזווית חדשה, מוסיף להם, ומראה - כמו שכתבתי בשיר - שחלק ממנו ממשיך להאיר".


    "אלוקים, עד מתי?" קלינמן מבכה את סגן הראל שרם ז"ל

     

    קלינמן חשב כי לאחר שמסר את השיר למשפחה, הוא נפרד ממנו. אך ביום השנה הראשון לזכרו של שרם, התבקש לשיר אותו. לאחרונה יצא השיר גם באלבום הבכורה שלו - "עומד, להשתנות", מבלי שקלינמן שינה ולו מילה אחת, על אף 17 השנים שחלפו.

     

    "עם צאת האלבום יצאתי קשר עם המשפחה", הוא מספר. "אביו של הראל התרגש, ואמר שלא ייאמן איך בכל שנה המנגינה של הראל משיכה להתנגן. כמה שבועות אחר כך התבקשתי לשיר את השיר באירוע לציון חצי עשור לישיבת ההסדר 'מאיר הראל' במודיעין, הנקראת על שמם של הראל שרם ומאיר שנוולד. באירוע נכח גם הרמטכ"ל, ואני הרגשתי סגירת מעגל מדהימה. כשאתה משחרר שיר לעולם, אינך יודע לאן הוא יגיע.

      

    "כשכתבתי את השיר הייתי חייל צעיר, והיום, במבט של 17 שנים אחורה, אני מבין עד כמה המילים הללו נכונות – 'פצע פעור בתוך ישותי, ככדור שקרע זה לעולם אינו נרפא'. הכאב פועם גם במרחק של 17 שנים בעוצמה שלא תיאמן".

     

    רועי ידיד: "אתה יודע"

    "זה מכאיב, אך אתה חייב לי להקשיב / ולשנות מיד את הנתיב

    כי במקום שאתה נמצא / עומדת בינינו מחיצה

    וזה כואב, אני אומר לך..."

      

    ימי חמישי בלילה היו ידועים כלילות "משמר" במכינה הקדם-צבאית בעצמונה. בית המדרש היה פתוח לאורך הלילה, ותלמידי המכינה למדו תורה.

     

    גם באותו לילה גורלי של ראשית מרץ 2002 התכנסו התלמידים ללימוד אינטנסיבי עד אור הבוקר. אלא שחמישה מתוכם לא זכו לראות את השחר עולה על יום שישי. מחבל שחדר לישיבה קטל את חייהם, ופצע באורח קשה חמישה בחורים נוספים, בהם גם אלעד ידעי, אחיו של הזמר רועי ידיד.  

     

    עד היום הוא מתקשה לחזור לאותו הערב, תשע שנים אחורנית. "באותו לילה נערכה חתונה של אחד מבוגרי המכינה, ויצא שכל סגל הרבנים והמדריכים היו באירוע", הוא מספר. "עם הנערים נשאר רק ר"מ אחד. המחבל חדר לתחום המכינה, והחל במסע ירי, כאשר הוא מצליח לרצוח שניים מן התלמידים ממש בהתחלה. כששמעו את הירי, הנערים התחבאו בחדרים, אבל המחבל המשיך לחפש אותם, והגיע לבית המדרש - שם שהו באותה השעה רוב התלמידים.

     

    "כששמעו את היריות, הם הבינו שמדובר בפיגוע, אבל כל הנשקים היו נעולים בכספת. הרב שהיה איתם רצה להביא את הנשק שלו מהבית, ולכן הורה לתלמידיו להוריד את המפסק ולשכב על הרצפה. אך שברגע שהשאלטר ירד – נדלקה תאורת החירום.

     

    "אחי ביקש לכבות אותה, וטיפס על הסטנדר, אבל כל מה שהמחבל היה צריך זה אותן שניות ספורות של אור, והוא פרץ לבית המדרש וירה ברגלו של אחי".  


    "אתה יודע, זה נוגע, אבל אתה כאילו לא שומע". רועי ידיד שר לאחיו

     

    אלעד ידעי אמנם הספיק לכבות את האור, אך המחבל לא הפסיק לירות לכל עבר ולהשליך רימונים בתוך האפלה. "התלמידים היו בטוחים שה הסוף שלהם, ופתחו באיזושהי זחילה מטורפת לכיוון ארון הקודש, כי רצו למסור את חייהם ליד ספרי התורה", ידיד מספר. "הם עלו ממש אחד על השני, כי לא ראו כלום.

     

    "אחד הרימונים שזרק המחבל נפל על אחי הפצוע, אך תוך כדי זחילה, אחד מחבריו עלה עליו, ובאותה השנייה הרימון התפוצץ. חברו לחדר, טל קורצווייל ז"ל בן ה-18, ספג את הפגיעה הישירה, ואחי - את הרסיסים. אלעד הובהל ל'סורוקה' במצב קשה, עם רסיסים בכל גופו - במיוחד בכבד ובריאה. חור היציאה של הכדור שספג בכף הרגל, ריסק את כף רגלו, והוא שכב מחוסר הכרה זמן רב. עד היום נמצאים בגופו רסיסי רימון שאי אפשר להוציא".

     

    לאחר שאחיו התעורר, החל תהליך ארוך של החלמה מהטראומה הנפשית, והוא שהביא את רועי ידיד לכתוב את הטקסט היחיד שכתב בחייו, ושנכלל באלבומו "רגע של ניצחון", המורכב רובו ככולו מלחניו.

     

    "שלושה חודשים אחי הסתגר במסך של שתיקה", ידיד מספר. "הציב סביבו חומות שלא אפשרו שום מגע של הקרובים אליו. באותה תקופה כתבתי את השיר 'אתה יודע', שמתאר את הניסיון לדבר על ליבו של אחי, ולהוציא אותו ממעגל השתיקה.

     

    "משך שנים אחי לא ידע שכתבתי לו את השיר הזה. הוא שכב לי במגירה. זה היה משהו כל כך אישי,

    שכנראה היה צריך לעבור מספיק זמן עד שארגיש בטוח להוציא את זה. כשאחי שמע אותו, הוא היה בהלם. הוא לא ידע על הטראומה המשנית שספגה המשפחה. יש נזק ראשוני, אך גם נזק משני".

     

    רועי מספר כי לאחר מאבק קשה וארוך אחיו החלים, והכריח את הצבא לגייס אותו – בניגוד לרצונם. "הוא יכול היה לקבל אחוזי נכות, וליהנות מכספים כל חייו, אך בחר שלא לעשות את זה, כי היה חדור כולו בפטריוטיזם ואידיאולוגיה. בתחילה רצו לגייס אותו כג'ובניק, אך גם זה לא הספיק לו. בסופו של דבר, הוא גויס לשריון בפרופיל 72, והשתחרר כמפקד טנק". היום אלעד ידעי נשוי ואב לילדה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אברהם (אבי) גרינוולד. נעדר נוכח
    צילום רפרודוקציה: נועם מוסקוביץ
    אביחי פז גרינוולד. שיר געגועים לאבא
    צילום: דוד וילדר
    בעיניים של חייל. איתן קלינמן
    צילום: רפרודוקציה מוטי סנדר
    ספג את הפגיעה. טל קורצווייל ז"ל
    צילום: רפרודוקציה מוטי סנדר
    מנסה לשבור את החומות. רועי ידיד
    צילום: איגור גורייב
    מומלצים