ניר הוא הקו האדום שלי

"מה שמעצבן אותי זה כל הבכיינים האלה". אני עוצר ממעשיי ולאחר שהות קצרה, חוזר לנקות את הנשק. "אני לא מבין את זה", ניר ממשיך, ספק חושב בקול, ספק מטיף בתוכחה, "הם לא מבינים שאנחנו לא חיים בשווייץ?"

יום חמישי אחר הצהריים, ניר ואני מכינים ציוד למבצע מתוכנן, תוך כדי רגע חולף של אינטימיות מחוספסת, מהסוג שאם אתה לא שם לב אליה, חולפת בלי שמרגישים, מבליחה בסופשבוע כשהבסיס מתרוקן, רוח צפונית חלשה, הים שקט לגמרי כמו תמיד בתקופת התפר שבין מרס לאפריל, דייר סטרייטס ברדיו. אינטימיות שנחרטת בזיכרון שלך ואתה משלים איתה מיד אחרי שאתה מתגבר על המבוכה.

אני מאבד ריכוז לרגע, וחושב על צמד המשפטים הללו, שכאילו נאמרו כדרך אגב אבל צפנו בתוכם תובנה מורכבת, תוצר ישיר של היכולת של ניר לתמצת הוויה שלמה של מציאות למילים ספורות. בתקופה של ביקורות פוליטיות, מכתבי סרבנים, משתמטים אידיאולוגיים וטרנד חדש של מאמרים, כתבות וספרים ברוח הטראומה של רצועת הביטחון בלבנון, כאילו זה הפך אופנתי לערער את החוסן הלאומי שלנו בתואנות של קדמה וליברליזם, ניר הפליא לתאר את הקונפליקט הפנימי שכל אחד מאיתנו חווה, בפשטות מדויקת.

"אני חושב שהם התבלבלו קצת", אני אומר, "ככל הנראה", ניר עונה. אני מרים את עיניי לראשונה מהציוד ופוגש את מבטו של ניר, אנחנו מתבוננים אחד בשני ברגע שבזכרוני הקולקטיבי, למרות רעשי הרקע, מתאפיין בשקט מוחלט, ובתזמון מושלם של הסכמה, כל אחד מאיתנו ממשיך לעסוק בשלו, כאילו מוודאים אחד עם השני שאנחנו עדיין מבינים את חשיבות המשימה שעומדת בפנינו. "אנחנו לא חיים בשוויץ", אני חוזר על מילותיו של ניר בראשי, ומעבד אותן כמין בדיקת מציאות לכמה כל אופן החיים שלנו כאן אינו מובן מאליו.

ניר היה בחור מצוין. גם בנורמה המקובלת להקצין ולהאדיר תכונות חיוביות ואישיות של אדם לאחר מותו, ניר נתן תוקף ומשמעות לכל מה שאמרו עליו. גדולתו בכך שניתן להשתמש במלים בודדות כדי לתאר אותו. ניר יכול היה ליצוק תוכן לכל מילה שכזאת: אדם, חבר, בן, אח, לוחם. יכולתו לזקק את הערכים הבסיסיים והטהורים ביותר ולהביאם לידי ביטוי בדרך שהקנתה להם גוף ומשמעות, הסירה באחת את כל העמימות שאפפה אותם. אמונתו בצדקת הדרך היתה פועל יוצא של הבנת המשמעות הכוללת, וברוחו היווה מצפן ערכי לכל מי ששהה בסביבתו. זו מהותו של ניר וככזאת היא נצחית.

החיים לא מחכים

יום שני, 22 באפריל 2002, השעה 2:00 בצהריים. אני חושב על צירוף המספרים שמרכיבים את הנקודה הזאת בזמן, ונוכח לגלות שאני זוכר את כל הפרטים, וכמו בסרט וידאו, מריץ קדימה ואחורה: שטח קשה, מזג אוויר חם, קצב איטי שמשתנה בשבריר שנייה, ירי משמאל.

אני מריץ בראשי קדימה בחצי מהירות, כזו שמאפשרת לראות תמונה פה ושם. רצים מהר, מזהים את הכוח, מחבל משמאל - נשלט, דרור מושך ימינה, מזהים מחבל נוסף - פותחים באש. מריץ שוב קדימה, יש פצוע קשה, דרוש פינוי מוסק. מריץ קדימה שוב בחיפוש את הנקודה הספציפית שבה הדברים השתנו - אני עומד בצד כשדרור ורם מבצעים ביניהם תחקיר בשטח.

איתי מתקשר לרם, שואל אותו אם הוא לבד, רם הולך הצידה ואני מבין אבל עדיין לא חושב על זה, דרור לא אומר כלום. אני עובר על הציוד שלי ומבחין בפרטים: מחסנית שנייה בנשק, הקנה חם, דם על המדים, לא שלי. רם חוזר, אומר את מה שלא רצינו לשמוע, נותן לזה תוקף, זה הכל.

פה אתה נמדד. החיים לא מחכים לאף אחד, ומה שבולט באירועים כאלה, זה שהם מכניסים אותך לפרופורציות ובתוך פסק הזמן הארעי הזה שנכפה עליך, אתה מזהה את ההזדמנות לחשוב על המשמעויות ולהתרכז בעיקר ולא בטפל. האובדן, בעוצמות שונות, משחק תפקיד משמעותי בנתיב החיים של כולנו, וניר, בחייו ובמותו פעל בכנות וביושרה והיה שלם עם עצמו. ברגע האמת הוא נדרש לאתגר ויכל לו. לא טריוויאלי בכלל, כמעט מיתי, והווייתו ליוותה אותי מאז בהמשך דרכי כלוחם, כקצין וכמפקד.

פעל בכנות וביושרה. ניר קריצ'מן (מימין) עם חברו רן

הקונפליקטים בלחימה אינסופיים והגבולות מיטשטשים בקלות. ניר הבין זאת היטב ויכולתו לכוון את פעולותיו והחלטותיו אל מול המצב בשטח, עוררו הערכה בקרב כל מי שלחם לצדו - מצד אחד הפגנת מקצועיות וחתירה למגע אל מול אויב ומצד שני אנושיות וכבוד כלפי בלתי מעורבים. לא היתה לו נוסחת קסם, מלבד האמת והיושר הפנימי שלו, כמה פשוט, ככה מורכב. האמירה של ניר היא אוניברסלית ורלוונטית לכל תחומי החיים: תהיה בנאדם, תעזור למי שצריך, תהיה פרודוקטיבי, תתרום את חלקך, תשאף להיות רלוונטי, תשאף להתפתח, תהיה טוב. אל תהיה רע.

הקו שבין חיים למוות

ג'יימס ג'ונס פתח את ספרו "הקו האדום הדק" במלים: "הספר הזה מוקדש בשמחה למפעל ההירואי והאדיר ביותר של האנושות - המלחמה והלחימה. הלוואי שלא יחדלו לגרום לנו עונג, ריגושים וגירויי אדרנלין שאנו זקוקים להם ולהעניק לנו את הגיבורים , הנשיאים, המנהיגים, האנדרטאות והמוזיאונים שאנו מקימים לכבודם בשם השלום".

בקוראי שורות אלו, מבעד למעטה הציניות הכבד עולה בראשי שאלה מטרידה: כיום, כשהלחימה הפכה לכלי לגיטימי לקידום אג'נדות אישיות ופוליטיות, ואתה נוכח לגלות שערכי הליבה שעליהם גדלת, חונכת וחינכת, נתונים לפרשנות של בעלי תפקידים לתועלתם האישית; בצד תופעת הלוואי של איבוד התמימות, אתה שואל את עצמך האם יש מקום לפקפק בצדקת הדרך? האם שכחנו את המטרה האמיתית, או שפשוט נוח לנו רק לרצות את השלום, כי אנחנו לא ממש בטוחים מה נעשה כשיגיע?

תוך כדי קריאה, התמונה מתבהרת, ובמסר המוטמע בספר, בקורלציה לפרשנות האישית שלי, הקו האדום הוא הקו הדק שבין חיים ומוות, קו התפר העדין שבין עוצמת פועלו של האדם לבין שבריריותו ופגיעותו. הקו שבין שיקול הדעת לבין פזיזות הרסנית, בין נכון ופסול, בין עיקר ותפל, בין טוב ורע. ניר הוא הקו האדום שלי, מורשתו היא הקו האדום של כולנו.

היום, 9 שנים ושתי מלחמות אחרי, "חיי בתל-אביב, הסדרים רומנטיים...", ההבנה כי אין לנו ארץ אחרת וההגנה על החירות שלנו היא כורח המציאות כבר טבועה עמוק בתוכי. ובאופן בלתי מוסבר, הדיסוננס החברתי הזה אל מול החתירה לרווח אישי והיטשטשות נורמות הנתינה והתרומה, מופר על-ידי טלפון מאבי, המעדכן אותי על נפילות של רקטות בשטחי המושב שלנו. כולם בסדר.

כששואלים אותי מדי פעם מדוע אני עדיין מרגיש צורך לקחת חלק בעשייה ולעסוק בלחימה, אני מוצא את עצמי אומר את המלים, כשם שאני חושב אותן בקולו של ניר: "אנחנו לא חיים בשווייץ".

רן הוא לוחם בשייטת, חברו ליחידה של רב-סמל ניר קריצ'מן ז"ל, שנפל בפעולה בכפר עסירה א-שימאלייה. הדברים נכתבו ליום השנה ה-9 למותו.