שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השלהבת הקטנה של כוכבי החורף
    "בהוסיפך ללכת. תוכל/ להשתרע תחת השלהבת הקטנה של כוכבי החורף/ ואם יקרה שלא תעצור כח/ להמשיך או שתחזור כלעומת שבאת". שירים מאת מארק סטרנד

    תירגם מאנגלית: משה דור

    שורות לחורף

    אֱמֹר לְעַצְמְךָ

    בְּהַצֵּן הַיּוֹם וּבְרֶדֶת הָאֵפֶר מִן הָאֲוִיר

    שֶׁאַתָּה תַּמְשִׁיךְ

    לָלֶכָת, שׁוֹמֵעַ

    אוֹתוֹ לַחַן וְאֵין זֶה מְשַׁנֶּה

    הֵיכָן תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ -

    בְּתוֹךְ כִּפַּת הַעֲלָטָה

    אוֹ תַּחַת מַבָּטָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה בְּגַיא מֻשְׁלָג.

    הַלַּיְלָה בְּהַצֵּן

    תּאמַר לְעַצְמְךָ

    מַה שֶּׁתֵּדַע שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא

    הַלַּחַן שֶׁעַצְמוֹתֶיךָ מְנַגְּנוֹת וְזוּ הַפַּעַם

    בְּהוֹסִיפְךָ לָלֶכֶת. תּוכַל

    לְהִשְׂתָּרֵעַ תַּחַת הַשַּׁלְהֶבֶת הַקְּטַנָּה

    שֶׁל כּוֹכְבֵי הַחֹרֶף.

    וְאִם יִקְרֶה שֶׁלּא תַעֲצֹר כֹּחַ

    לְהַמְשִׁיךְ אוֹ שֶׁתַּחֲזֹר כִּלְעוּמַת שֶׁבָּאתָ וְתַגִּיעַ

    לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ תִּמָּצֵא עִם קֵץ,

    אֱמֹר לְעַצְמְךָ

    בְּאוֹתָהּ זְרִימַת צִנָּה סוֹפִית בְּאֵיבָרֶיךָ

    שֶׁאַתָּה אוֹהֵב מַה שֶּׁאַתָּה


    "תחת השלהבת הקטנה של כוכבי החורף" (צילום: index open)

     

    המשורר הגדול חוזר

    בִּזְרֹם הָאוֹר לְמַטָּה מִבַּעַד לַחוֹר בַּעֲנָנִים,

    יָדַעְנוּ שֶׁהַמְשׁוֹרֵר הַגָּדוֹל עוֹמֵד לְהוֹפִיעַ. וְאָמְנָם כָּךְ הָיָה.

    לִימוֹזִינָה שֶׁכָּל צְמִיגֶיהָ לְבָנִים וּבְחַלּוֹנוֹתֶיהָ זְגוּגִית צִבְעוֹנִית

    הֵבִיאָה אוֹתוֹ לְיַעֲדוֹ. וְאָז, בְּדִמְמַת-שֶׁטֶף בְּהִירָה,

    פָּסַע וְנִכְנַס לָאוּלָם. הִשְׂתָּרְרָה דְמָמָה. כְּנָפָיו הָיוּ גְּדוֹלוֹת.

    גִּזְרַת חֲלִיפָתוֹ, רֹחַב עֲנִיבָתוֹ, הָיוּ מְיֻשָּׁנִים.

    בְּדַבְּרוֹ נִרְאָה הָאֲוִיר כְּמַלְבִּין מִזַּעֲקוֹת מְדֻמְיָנוֹת.

    תּוֹלַעַת הַתְּשׁוּקָה קָדְחָה בְּלֵב כָּל הַנּוֹכְחִים.

    דְּמָעוֹת בִּצְבְּצוּ בְּעֵינֵיהֶם. הַגָּדוֹל עָלָה עַל עַצְמוֹ.

    "אֵין צֹרֶךְ לְהֵחָפֵז", אָמַר בְּסִיּוּם הַקְּרִיאָה, "סוֹף

    הָעוֹלָם הוּא רַק סוּף הָעוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא מֻכָּר לָכֶם".

    כָּמָּה אוֹפְיָנִי לוֹ, חָשַׁב כָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָז הָלַךְ לוֹ,

    וְהָעוֹלָם הִתְרוֹקֵן. קָר הָיָה וְהָאֲוִיר הִדְמִים.

    אִמְרוּ לִי, אֲנָשִׁים, אַתֶּם שָׁם בַּחוּץ, מַהִי הַשִּׁירָה כִּכְלוֹת הַכֹּל?

    יָכוֹל אָדָם לָמוּת אַף בְּלֹא שֶׁמֶץ.

     

    איש זקן עוזב מסיבה

    הָיָה בָּרוּר כְּשֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַמְסִבָּה

    שֶׁאַף שֶׁאֲנִי בֶּן יוֹתֵר מִשְׁמוֹנִים עֲדַיִן

    גּוּפִי נָאֶה. הַלְּבָנָה זָרְחָה כְּלַפֵּי מַטָּה כְּהֶרְגֵּלָהּ

    בִּרְגָּעִים שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ מַעֲמִיק. הָרוּחַ עָצְרָה נְשִׁימָתָהּ.

    וּרְאוּ, מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר מַרְאָה שְׁעוּנָה עַל עַץ.

    לְאַחַר שֶׁוִּדֵּאתִי שֶׁאֲנִי לְבַד, פָּשַׁטְתִּי אֶת חוּלְצָתִי.

    פִּרְחֵי חַלַּף הַיָּם הִנְהֲנוּ בְּרָאשֵׁיהֶם שְׁטוּפֵי הַיָרֵחַ.

    פָּשַׁטְתִּי אֶת מִכְנָסַי וְהַעַקְעַקִּים חָגוּ סְבִיב עֲצֵי הַסֵּקוֹיָה.

    לְמַטָּה בָּעֵמֶק שׁוּב שָׁטַף הַנָּהָר הַחוֹרֵק.

    מַה מּוּזָר שֶׁכָּךְ אֶעֱמֹד בַּשְׁמָמָה לְבַד עִם גּוּפִי.

    אֲנִי יוֹדֵעַ מָה אַתֶּם חוֹשְׁבִים. פַּעַם הֲיִיתִי כְּמוֹכֶם. אַךְ עַכְשָׁו

    כְּשֶׁכָּל-כָּךְ הַרְבֵּה מָצוּי לְפָנַי, שֶׁפַע כָּזֶה שֶׁל עֲצֵי אִזְמָרַגְד,

    וְשָׂדוֹת מְלֻבְּנֵי עֲשָׂבִים שׁוֹטִים, הָרִים וַאֲגַמִּים, כֵּיצַד אוּכַל שֶׁלֹּא

    לִהְיוֹת אֶלָּא אְנִי עַצְמִי, חֲלוֹם זֶה שֶׁל בָּשָׂר, מֵרֵגַע לְרֵגַע?

     

    מארק סטרנד, המגיע ארצה כעת לביקור, נמנה עם חשובי המשוררים האמריקאיים המודרנים. סטרנד נולד ב-1934 במחוז הקנדי "אי הנסיך אדוארד". אמו היתה יהודיה. נעוריו עברו עליו בארצות אמריקה המרכזית והדרומית. את לימודיו האקאדמיים למד באוניברסיטאות ארה"ב (בין השאר קיבל תואר בציור מאוניברסיטת ייל ותואר מוסמך באמנויות מסדנת הספרות המהוללת של אוניברסיטת איובה) ולימים הורה ספרות וכתיבה יוצרת במוסדות רבים להשכלה גבוה. כיום הוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

     

    סטרנד נודע בתרגומיו מהשירה הספרדית והברזילית, ביחוד זו של קארלוס דראמונד דה אנדרדה, גדול משוררי ברזיל במאה העשרים. שירתו המקורית הביאה לו שלל פרסים ספרותיים, לרבות החשוב שבהם, פוליצר, בעד קובץ שיריו "סופת שלג של אחד". הוא גם כתב פרוזה, מסות וספרים על אמנים אמריקאים חשובים.

     

    המשורר והמבקר החשוב ריצ'ארד הווארד, כתב עליו בשעתו ש"השירים (של סטרנד) מספרים סיפור אחד ורק סיפור אחד: הם מספרים את הרגע שבו מארק סטרנד מגלה את תגליתו של רֶמְבּוֹ ש'אני סופר', וכי העצמיות היא משהו אחר, אפילו משהו נוסף.

     

    "סטרנד הוא בה-בעת עצבני ונכה-רוח, והעיון בקץ עומד בראש מעייניו. (קיימת בשיריו)

    התחושה שהשפל הציבורי והאישי, השקיעה במזג האוויר החיצוני והפנימי, בתפאורה הטרופית והארקטית. הם כולם נוסחים וחזיונות של מה שקולרידג' כינה 'החיים שאין בלתם' וכי כל הטבע והחברה כולם, אינם אלא התוכן המבעבע של גוף אנושי יחיד וחסר-גבולות - גופו של המשורר".

     

    מאז נכתבו דברים אלה עברו שנים. מעניין יהיה לבחון באיזו מידה הם ממשיכים להתקיים בשירתו של מארק סטרנד. מכל מקום, מצאתי בו תמיד גם הומור הנוטה אל האירוניה. מן הסתם, סגולה זו אינה מניחה לאדם, ועל אחת כמה וכמה למשורר, להיות מוֹרְבִּידִי, לא כן?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הלבנה זרחה כלפי מטה כהרגלה"
    צילום: index open
    לאתר ההטבות
    מומלצים