שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על שפת היבשה
    אנה היא רווקה מופנמת בשנות הארבעים לחייה, שמתאבלת על מות אמא קלודיה בבית עמוס זכרונות של ילדות. בואו לקרוא פרק מ"ים יבשה", ספר הביכורים של מעיין בן הגיא

    "ים ויבשה" הוא ספר ביכורים שרואה אור בסדרת "הספרנית" בעריכתה של יהודית קציר. הספר מגולל את קורותיהן של בת ואמה. אנה היא רווקה מופנמת בשנות הארבעים לחייה, המתאבלת על מות אמהּ קלודיה בבית ילדותה על תכולתו עמוסת הזיכרונות.


    ילדות עמוסת זכרונות (עטיפת הספר)

     

    בעזרת תצלומים וחפצים טעונים, שהיא מתבוננת בהם כמבעד לזכוכית מגדלת נפשית, מתחקה הבת אַחַר דמותה הססגונית והחמקמקה של האם, מנעורי הזוהר האגדיים שלה בקהיר, דרך חייה בארץ ונסיונותיה לשחזר איזה זוהר מדומה באמצעות קשריה עם גברים מזדמנים, ועד לזקנתה מכמירת הלב.

     

     

    לאט לאט נחשפת מפת היחסים הסבוכים בין הבת לאמהּ. ההנגדה הקוטבית לכאורה בין השתיים נמהלת בגוונים רבים של אפור, ומתנקדת בשדות ראיה מתים ונקודות עיוורון.

     

    מעין בן הגיא נולדה ב-1970 בדגניה ב'. היא גדלה בדרום הגולן, ילדה בכורה לקיבוצהּ, אפיק. היא בוגרת החוגים לתולדות האמנות, ספרות השוואתית ועבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית וחיה עם בן זוגה ושלוש בנותיהם בירושלים.

     

    פרק ראשון

    קול מן החדר האחר. אנה מרימה את הראש מן הספר, אצבעותיה סורקות את שערה בתנועה מוכנית, שיער חום, מפוספס שיבה, נופל כבד על הכתפיים ומכסה חלק מפניה. היא שוב שומעת אותה, עכשיו ברור, קוראת לה. אנה מניחה את הספר ותוחבת את כפות רגליה לנעלי-הבית. אחר היא מדליקה את האור במסדרון ונכנסת לחדר החשוך, "אמא, מה?"

    "תהפכי אותי, אני לא יכולה". היא אוחזת ביד הדקה, ואת ידה האחרת מניחה על המותן והופכת אותה. העור שלה דק כל-כך ופגיע, ומתחתיו רק עצמות בולטות, אין שום דבר רך. "לא הלכת לעבודה?"

     

    "כבר ערב. חזרתי מהעבודה מזמן, הייתי בחדר השני. את רוצה שאקריא לך קצת?"

    "אחר-כך, אני רוצה לישון".

    "להדליק את המזגן?"

    "לא. לא חם".

     

    אנה מציצה בשעון, יש עוד זמן עד שתצטרך להכין את התרופה. היא מחליטה שהיום, בגלל החום, קודם-כל תקלח אותה, ומרימה את התריס של המרפסת ופותחת גם את חלון המטבח. משב-רוח קל חודר פנימה. היא מדליקה את האור במרפסת ומתיישבת. אחרי זמן-מה היא שבה ונכנסת לחדר. קלודיה שוכבת בעיניים פקוחות, לא ישנה.

     

    "אמא, בואי נקום. הגיע הזמן להתקלח", היא מסירה ממנה את הסדין הלח מזֵיעה. אולי בכל-זאת היתה צריכה להפעיל את המזגן. היא תומכת בגבה כדי לעזור לה להזדקף לישיבה ומשחילה את כפכפי הבד על כפות הרגליים המשתלשלות מן המיטה, מתבוננת בסבך האצבעות המעוקם. גוש האצבעות קיבל צורה שונה בכל רגל.

     

    היום אחרי המקלחת תגזוז לה את הציפורניים. אסור לשכוח, אחרת הציפורניים יפצעו אותה. כל דבר פוצע אותה. היא מוצאת קילוחי דם שנקרשו, כתמים, בכפכפים ועל הסדינים. בכל יום חובשת אותה אנה מחדש, והיא מתלוננת ואומרת, "אני רוצה שתורידי לי, אני רוצה שזה לא יהיה מכוסה, ככה זה לא יעבור". והיא עונה, "אמא, אל תיגעי, ככה זה טוב, התחבושת שומרת. נוריד אותה כשהפצע יבריא". אבל קלודיה מנסה ללא הרף להיפטר מן התחבושות, ופורמת אותן, ומצליחה להתיר את הקשירה ומורטת את הקצוות לגוש של חוטים לבנים-אפורים.

     

    "תעזרי לי", היא רוטנת.

    "תני לי שתי ידיים", אומרת אנה, "בואי נקום". כפות הידיים הגדולות לופתות אותה, אולי גדלו עם השנים, כשכל השאר קטן. כפות ידיים גרומות, זרועות כתמים חומים וגלדי פצעים. אנה מושכת את קלודיה למעלה, תמיד נדמה לה שמשהו עלול להינתק, שאיזה מִפרק יפקע, ואז, בבת-אחת, ייוותרו רק כפות הידיים הגרומות אחוזות בכפות ידיה שלה. הן עומדות זו מול זו. אנה מרגישה את הדופק שלה-עצמה מכה במאמץ. "חכי, עכשיו נלך", היא משחררת יד אחת ומקרבת אליה את ההליכון. לרגע מאבדת קלודיה את שיווי-המשקל.

     

    "תיזהרי", היא צועקת אל אנה ופחד וכעס בקולה.

    "אל תדאגי, אני מחזיקה אותך. הנה ההליכון כאן". היד מובלת אל צינור הברזל ונלפתת סביבו בכוח, עד שהיא מתרוקנת מדם. "עכשיו השנייה", אומרת אנה ומזיזה מעט את ההליכון. צעד אַחַר צעד מתקדמת אמהּ. "עוד קצת. כבר אנחנו במקלחת", אומרת אנה.

    קלודיה צועקת, "אנה, יותר לאט".

    "אמא, הגענו, הנה המעקה".

     

    כעת היא לוקחת את היד ומובילה אותה לעבר מוט ברזל קצר מקובע אל הקיר בשתי רצועות ברזל וברגים. קלודיה עומדת עם הפנים לקיר החרסינה הלבן, הידיים הגדולות לופתות את הצינור העגול. היא מתנשמת. "עכשיו אני אוריד את כל התחבושות", אומרת אנה.

    "התחבושות האלה לא טובות. אני רוצה שלא תשימי אותן יותר, הן רק מפריעות, דֶרַאנְג' ולא נותן לפצעים לעבור", מוחה קלודיה.

     

    "את שמעת מה דוקטור כץ אמר. הוא אמר שהן כן טובות, שהן שומרות על הפצעים". אנה עייפה והן רק בהתחלה. היא משחררת את הרצועות הלבנות בעדינות, קרוב לעור הן דבוקות והיא מושכת. דם קרוש וקרום של משחה צהובה. היא מתכופפת, גם ברגליים, מעל לקרסול, היא פורמת אותן. לפחות כאן פחות כואב לה כשהיא מסירה, מנחמת אנה את עצמה.

    "עכשיו אני מפשיטה אותך", היא אומרת לאט ומתירה את כפתורי החלוק מבלי לראות את תנועותיה-שלה. החלוק רחב, אנה מריחה אותו ותולה על הקולב.

     

    התחתונים רפויים כי קלודיה רזתה. היא משלשלת אותם והם גולשים אל הרצפה. "אמא, בואי, תרימי את הרגל. עכשיו את השנייה". אמהּ רוכנת אל הקיר ואוחזת בחוזקה במעקה. "אני פותחת את הברז, את מוכנה?"

    "שלא יהיה חם מדי, אנה, את שומעת". עיניה של קלודיה נעוצות בקרקעית המקלחת, "תמיד את עושה חם מדי. דוקטור כץ אמר שטוב מים פושרים".

     

    "אמא, דוקטור כץ אמר שהמים החמים דווקא יותר טובים, את לא זוכרת שהוא תמיד אומר מים חמים?"

    "את תמיד עושה מים רותחים, את יודעת כמה הרבה זה כואב בפצעים?"

    "הנה, תרגישי את הזרם. המים נעימים? נכון שזה נעים?" אנה מניחה את כף ידה על הגב. הזרם החלש גולש על החזה ויורד על הגוף עד שהוא מוצא את דרכו לפתח הניקוז. כנראה הפחד שתחליק עושה אותה כל-כך עצבנית, חושבת אנה כשהיא מסבנת את העור לאט ומתבוננת באצבעות המתאדמות במאמץ על מעקה הברזל.

    "נעים נכון? אין לך מה לדאוג, אמא, אני כל הזמן מחזיקה".

     

    אחרי המקלחת שותה קלודיה קפה ובולעת את התרופה. אחר היא מבקשת לחזור ולשכב במיטה. אנה יושבת במרפסת ולוגמת מכוס התה. עכשיו המקלחת היא הדבר היחיד שאמא שלה עושה מחוץ למיטה, היא חושבת. לטייל או אפילו להסתובב קצת בבית היא כבר לא יכולה.

    עד לפני שבועות אחדים הן עוד היו יוצאות. קלודיה היתה אומרת, "בואי נצא, נלך קצת ככה ברחוב", ואז היתה שואלת בכובד ראש, "מה בחוץ, יפה או חם?"

     

    בפעם האחרונה שיצאו ביקשה שתביא לה מהארון את השמלה הכחולה. אחרי שאנה

    הלבישה אותה, היא התיישבה על המיטה ואנה סירקה את שערה ומשכה אותו בכוח לפקעת. זה היה לפני התספורת שמרסל עשתה לה. אחר-כך צבעה את השפתיים החיוורות באדום, ואמרה, "חכי רגע, אמא, אל תזוזי. אני יוצאת מהקווים". וקלודיה ענתה בקול כעוס, "אנה, אל תעשי צחוק. תעשי טוב, אני רוצה להיות מסודרת, כמו שצריך". אנה צחקה, "הנה, אמא, עכשיו זה בסדר", והגישה לה מראָה שתוכל לבחון את פניה.

     

    קלודיה הסתכלה באנה בחומרה, "גם לך יהיה יותר יפה אם תשימי קצת צבע". חיוך נבוך נקרש על פניה והיא אמרה, "אמא, בואי נזוז לפני שיהיה חושך. אני מוכנה". כמו תמיד ירדו במדרגות באיטיות רבה. אנה הלכה מאחור ואחזה במותנה של קלודיה, וקלודיה נשענה עליה ושלחה רגל מגששת למדרגה הבאה. על המדרכה צעדה בכוחות עצמה, ואנה שוב התפלאה על ההילוך הגאה, ועל הזקיפות שבה הצליחה להחזיק את גֵווה. במורד הרחוב חלפו על פני ספסל, שבשעות בין-ערביים התאספו סביבו מספר נשים מבוגרות. קלודיה אמרה בהתרסה, "בואי נמשיך לספסל הבא", וצעדה לפניהן זקופה אפילו יותר.

     

    "ים יבשה", מאת מעיין בן הגיא. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 216 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים