שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רשת הצלה: אינטרנט ומוזיקה, סיפור אהבה-שנאה

    ynet גאה להציג את "תווי שי", הטור החדש של העיתונאי שי להב. לכבוד המעבר למדיום האינטרנטי, הוא בוחן את הקשר הסבוך שבין הרשת למוזיקה הישראלית: האם ההורדות באמת פגעו באמנים, ומה קרה לשוק ההופעות? לא בדיוק מה שחשבתם

    קשה קצת להאמין, אבל זה הטור הראשון אי פעם שאני כותב במיוחד לאינטרנט. ז'תומרת, לא לעיתון מודפס, שבהמשך מועלה לרשת. אינטרנט, יא אללה. אומרים שהילדים מתים על זה. ומוסיפים, שהמוזיקאים מתים מזה.

     

    הרדיו הרג את ההופעות החיות, הווידאו הרג את כוכב הרדיו ואז בא האינטרנט וטבח בכולם. לרגל התקדים הפרטי שלי, חשבתי לבחון את המיתוס בזווית הפרובינציאלית החביבה על כולנו: האם הרשת אכן ריסקה את המוזיקה הישראלית?

     

    אקסיומה מספר אחת: הרשת גזלה את רווחי האמן.

     

    האמת, לא בדיוק. חברות התקליטים עשו זאת, ובאופן יעיל, עוד הרבה קודם. במצב הנוכחי, המוזיקאי מוכר אמנם פחות אלבומים בממוצע, אבל ההכנסות מהם מגיעות אליו במישרין (יחסית). ברגע שיהיו כאן סוף סוף חנויות מקוונות אמיתיות, הוא יוכל להשׂתכר גם מסינגלים בודדים שיימכרו ברשת, פריבילגיה שאף פעם לא הייתה לו בשוק ה"אמיתי". בישראל, מכירת סינגלים מעולם לא תפסה.

     

    אקסיומה מספר שתיים: הרשת פיזרה את מדורת השבט, ולכן קשה להתפרסם ולהתבלט.

     

    מצד אחד, זה נכון. מדורות הענק, שבעבר הניבו תוצאות מיידיות ומרחיקות לכת, כבר כובו. היום כבר אין גביע קדוש, כמו הופעה אצל דנשילון או אפילו התברגות בפלייליסט של גלגלצ, שאם אתה נוגע בו, הקריירה שלך מזנקת בבת אחת.


    המעגל של דן שילון. הגביע הקדוש

     

    מצד שני, זה מביא למצב שפוי הרבה יותר. אמן שמכוון מראש לקהל של אלפי מאזינים בלבד לא צריך יותר להתחפש לאמן מיינסטרימי (מבחינת הפקה, מראה ודימוי כללי), כי הוא יכול לפנות באמצעות הרשת ישירות לקהל היעד שלו. כך שהעוגה מתחלקת בצורה הרבה יותר סבירה. אלא שמרבית התקשורת כבר לא מודעת למתרחש, כי הוא מתרחש מתחת לרגליה, ולכן ממהרת להכריז על משבר חסר תקדים בתעשייה.

     

    אקסיומה מספר שלוש: אנשים מקבלים כל כך הרבה מוזיקה באינטרנט, שהם כבר לא טורחים לצרוך אותה בהופעה חיה.

     

    שוק ההופעות בארץ הוא דווקא המרוויח העיקרי מהאינטרנט. הרשתות החברתיות יצרו אמצעי פרסום מפולח להפליא של הופעות, ששחררו את האמן מהתלות הסיזיפית בתליית פוסטרים או בתחינה נרגשת לעורכי הכרוניקות בעיתונים. גם כאן מדובר בבאזים תת קרקעיים, שלא תמיד שמים אליהם לב. אמנים לא ידועים מצליחים למלא אולמות באופן קבוע, כי הם עושים עבודת פייסבוק יעילה, בעוד שמפורסמים בקושי מופיעים. מה, הם יתחילו להתחנן למעריצים שלהם להגיע דרך הרשת? עדיף שהיחצן יסדר להם עוד כתבה בעיתון.

     

    אקסיומה מספר ארבע: הרשת פגעה אנושות באיכות ההפקה של השירים, כי היא מאפשרת כמעט לכל אחד להקליט מוזיקה.

     

    נו, אז מה? לא נשמע לכם טוב, תקליקו למשהו אחר. העובדה היא, שהמפיקים הגדולים עדיין עסוקים יותר מתמיד, כי דברים טובים תמיד צפים. מצד שני, הרשת מאפשרת לרסק את מסך הברזל של חברות התקליטים הגדולות

    ולהשחיל יציאות זולות ומקוריות, שבעבר היו נגנזות על שולחנו של מגלה הכשרונות הבודד של החברה. בשורה התחתונה: מה שתופס, ראוי. הציבור לא מטומטם, ולכן הממסד הישן ישלם.

     

    אקסיומה מספר חמש: בגלל האינטרנט, כולנו שומעים קבצי מוזיקה באיכות נחותה.

     

    טוב. פה, לצערי, אני נאלץ להסכים. לפני 25 שנה, כשהקשבתי לתקליטים בפטיפון הגרארד הישן שלי, עם האמפליפייר של Nad והרמקולים של Mission, נהניתי מצליל טוב, אמיתי וחם פי כמה מזה שנגזר על ילדיי. הם שומעים קבצים מכווצים ומסורסים של mp3 דרך רמקולים מצ'וקמקים של מחשב, ומשוכנעים שהם הולכים על הירח. אבל איפה הם ואיפה הבאסים האורגניים של "Walking On The Moon"? צעדים ענקיים אנחנו לוקחים, כדי לחזור 40 שנה במורד הסאונד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שי להב. טור ראשון לאינטרנט
    צילום: אילן בשור
    לאתר ההטבות
    מומלצים