שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סיפור הפרברים: על ספרו של עודד שלום
    חבורת תלמידים שמקימה מערכת עיתון, ושוד כספות בסניף בנק שכונתי. זה הרקע לספרו הראשון של העיתונאי עודד שלום שחוזר אל משחקי הבלשות של ילדותו בבת ים ומגלה: "בהרבה כתבות שלי אני מפנטז שאהיה זה שיפתור את הקייס"

    לפני מיליון שנה, כשעודד שלום היה פרחח בת ימי והנהיג חבורת נערים שעיקר עניינה היה במעשי קונדס ותעלולים למורת רוחם של קשישי השכונה, הוא נקלע להרפתקת קיץ בלשית. סבתו, שאצלה בילה חלקים נכבדים מחופשת הקיץ, גרה אז בבניין רכבת בשכונת מורשה ברמת השרון, ובין יסודות הבית לקרקע היה רווח ששימש את נערי השכונה במשחקיהם.

     

     

    בקיץ ההוא מצאו הנערים שק יוטה גדוש שעונים בפינה מוסתרת ששימשה מן הסתם כזוּלה לחבורת גנבים. "שכבנו במארב ליד הזולה יום ולילה, ואז יום נוסף ולילה נוסף", הוא צוחק. "אבל הניסיון הבלשי כשל - איש לא בא לאסוף את השלל".


    שלום. "הייתה לנו שכונה כמו שאז נראו שכונות" (צילום: יריב כץ)

     

    לימים, כלומר בימים אלה, הכניס שלום, 40, עיתונאי המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" ושותפי לכתיבה בשנים האחרונות, את אלמנט הבלשות שליווה את נעוריו אל ספר הביכורים שכתב. "המערכת בעקבות מפצחי הכספות", שיצא

    ממש עכשיו בהוצאת ידיעות, מספר את סיפורה של חבורת תלמידים המקימה מערכת עיתון בבית הספר, ותוך כדי תחקיר עיתונאי מצליחה לפענח שוד כספות שהתרחש בסניף הבנק השכונתי.

     

    שלום מתכתב למעשה עם גיבורי הספר ומעניק לעבודתם משמעות, אתגר ושאיפה לסקופים - ממש כמו אצלנו, הגדולים. כריכת הספר מעוצבת כשער עיתון יומי, והקורא הצעיר נכנס מיד לאווירת המערכת: הלחץ, המתח, המרדף אחרי הסיפור, התקווה, הייאוש, תחושות הכישלון וההצלחה, וכמובן - בעיות מוסריות לאינספור.

     

    מדבר מהשטח

    "בבת ים של שנות השמונים הייתה לנו שכונה כמו שאז נראו שכונות", אומר שלום. "לא היו קניונים, ובתי הקולנוע היו רחוקים, אז שיחקנו במשחקי בלשים, המצאנו תעלומות פשע וחקרנו אותן. זה בעצם היה הבסיס לרעיון לכתוב ספר על מערכת עיתון. מצד אחד החוויות שלי כעיתונאי ומצד שני הזיכרונות שלי מהשכונה. חשבתי שהשילוב ייצור סיפור הרפתקה בלשי־עיתונאי מרתק".

     

    והשילוב באמת עובד - ואני כותב את זה לא רק על סמך דעתי הלא אובייקטיבית, אלא כחוות דעת של נערים ונערות שקראו את הספר ונתבקשו לתת את דעתם. הסיפור קולח, פרשייה רודפת פרשייה, ומערכת היחסים בין העיתונאים הצעירים לא מביישת במורכבותה את העיתונאים הבוגרים, על התחרות, התככים, הקנאה ולעתים גם החברות ההדוקה.

     

    זה כמו אצלנו, אני אומר לו. "הלוואי", הוא צוחק, "הם עולים עלינו, הגדולים, בכל פרמטר. הם עושים את העבודה שאנחנו רק חולמים עליה ומעטים מצליחים לעשות - פענוח עיתונאי של פשע מושלם".

     

    אז בעצם אתה אולי מממש דרכם חלומות שלך, שלי, של כל מי שעוסק במקצוע.

     

    "יש בזה משהו. אבל זה ההבדל בין סיפור בדיוני, שבו אתה מרשה לעצמך להעצים ולהקצין את המציאות, לבין החיים עצמם שבהם האפור שולט ואין הצלחות של מאה אחוז. דוגמאות לא חסרות. בהרבה מקרים אני מרגיש כמו בלש משטרה מבחינת הרצון להגיע לפתרון התעלומה. לפני שנה עבדנו על כתבה, סיפור על אדם מבוגר שעלה על אוניית נופש בערב פסח ובאמצע ההפלגה נעלם מהסיפון. במשך שבועיים דיברנו עם כל מי שרק אפשר.

     

    "הגענו לחברים שלו מלפני 40 שנה, לקרובי משפחה רחוקים, ולא היה קצה חוט. עד היום לא ברור מה עלה בגורלו. כמו בהרבה מקרים פינטזתי שאני אהיה זה שיפענח את הקייס, וכמו ברוב המקרים בסוף התחקיר אתה מצליח רק להעלות

    השערות. פתרון מוחלט הוא מאוד נדיר בעבודה עיתונאית".

     

    כשאני שואל אותו מה רצה לומר לנו באמצעות גיבורי הספר שהפכו לעיתונאים־בלשים קטנים, הוא מחייך. "תראה, זה ספר מתח לבני נוער, אין בו מסרים חתרניים או גבוהים מדי. אבל המעור בות של הילדים האלה בחקירת פשע גדול שאירע

    בשכונה שלהם - היא לא דבר מובן מאליו. יש לנו ילדים בגיל הזה ושנינו יודעים כמה קשה להוציא אותם מהבית, להניע אותם לפעולה שלא קשורה בגירוי מיידי של בלוטות הכיף.

     

    "במקום ללכת לשחק אצל חבר או לחוג בלט, הגיבורים מחליטים לצאת לחקירה עצמאית, לקחת יוזמה ולהתלבט בלא מעט שאלות. המורה שלהם וההורים דואגים להם. הרי היום התרגלנו שהילדים לא מתרחקים מתחום הראייה שלנו מבלי שנדע איפה הם בכל רגע נתון. הילדים האלה מתמרדים נגד המוסכמה הזו. הם מכבים את הסלולרי ולא נותנים למבוגרים להפריע".

     

    הסיפור כמשל

    בקריירה העיתונאית של כשני עשורים שלום נמשך בדרך כלל ל"סיפורי הפרברים", לאנשים הקטנים הקרובים ללבו, אבל הוא סיקר גם פרשיות פשע גדולות. במדור "סיור כתובות", שכתב בעיתון "העיר" בימיו המיתולוגיים, הוא תיאר בשפה

    ציורית את הוויית חייהם של תושבי הכרך הגדול: פורצים וגנבים, טובים ורעים, והכל מסופר בגובה העיניים, בשפה רזה ונקייה מקלישאות.

     

    "הספר הוא אחד לאחד הסגנון העיתונאי הקרוב ללבי", הוא אומר. "לחיות את השטח, להריח אותו, להתערבב עם האנשים ולהביא לקורא סיפור שמצד אחד מרתק כמעשייה אבל מצד שני יש בו מסר,משהו שאומר לנו דברים על עצמנו, על החברה

    הישראלית. אם להגדיר על רגל אחת, הרעיון הוא 'הסיפור כמשל'"

     

    תן דוגמה לסיפור כזה.

     

    "טוב, זה סיפור שגם אתה מכיר מתוקף עבודתנו המשותפת. שנה לפני ההתנתקות כתבנו

    מדור בשם 'בדרך להתנתקות' ובו ליווינו את האוכלוסייה בגוש קטיף. הם כל הזמן אמרו לנו שאין מצב שזה יקרה, שההתנתקות היא תסריט דמיוני. וכל הזמן חיפשנו רמזים בשטח שיעידו על שינוי במוד, בתפיסה של האנשים האלה. ואז, יום אחד - אני זוכר שזה היה ערב פסח -ראינו פתקאות קטנות על חלונות החנויות:

     

    "'לא מכבדים יותר כרטיסי אשראי ואין מכירה בהקפה', והבנו שזה הסיפור. הבנו שהם יכולים לצעוק עד מחר שלא תהיה התנתקות, אבל בסבטקסט של הסיפור הם יודעים שזה יקרה. כי במקום שאין לו עתיד לא מוכרים יותר בשיטת 'תרשום לי'. עוברים למזומן בלבד".

     

    "בעקבות מפצחי הכספות", מאת עודד שלום. הוצאת ידיעות ספרים. 125 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "סיפור הפרברים: על ספרו של עודד שלום"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "בעקבות מפצחי הכספות". ניסיון בלשי דמוי מציאות
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים