שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מנגנון ספרותי ייחודי: ראיון עם אריאל הירשפלד

    סדרת הספרים החדשה "לקרוא את" מציעה לקהל הקוראים להעמיק בסופרים האהובים עליהם. "בבסיסה הסדרה נועדה להגיע אל עולם התרבות והשיח", טוען העורך אריאל הירשפלד "והעולם הזה מתנהל במקום אחד. בין אנשים". ראיון

    "כל קורא שנהנה מקריאת ספר פרוזה יכול להעמיק את הנאתו בעזרת התבוננות במנגנון הספרותי הייחודי, שעומד בבסיס הכתיבה של כל סופר", כותבת העורכת והמו"לית שרי גוטמן, בהקדמה לסדרת הספרים החדשה והמעניינת, "לקרוא את".

    אותה סדרה חדשה (הוצאת אחוזת בית) נועדה להזמין את הקורא הישראלי להצעת קריאה ופענוח של סופרים עבריים מוכרים.


    על הפואטיקה של הסופרים ועל עולמם האמנותי (צילום: אורן כהן)

     

    הפורמט החדש, שמופיע כעניין שכיח במדינות אירופאיות שונות ובארצות הברית, נועד לאפשר לכל הקוראים, למדנים ואקדמאים - אך בעיקר, לקוראים שאוהבים את עולם הספר ומעולם לא למדו ספרות, "להתוודע אל המנגנון הנסתר הזה ולגלות את התחבולות הספרותיות של הסופרים העבריים", כפי שכותבת גוטמן.

     

    לכבוד יציאתה לאוויר עולם הדפוס באמצעות שלושה כרכים ראשונים הסוקרים את כתיבתם של אורלי קסטל-בלום (שכתב אורי ש.כהן), דן צלקה (שכתב אורי הולנדר), וש"י עגנון (שכתב פרופסור אריאל הירשפלד) שוחחתי עם הירשפלד עצמו, העורך הראשי לסדרה, על מטרתה, ועל האם בכלל בעידן ה-4 במאה וריבוי הכתבים, העמקה אל נפש הסופר עשויה לעניין את הקורא הממוצע.

     

    "הרעיון עצמו הגיע משרי גוטמן, והוא מבוסס על מודלים אנגלים ואמריקנים. לגוטמן היה ברור שהספרות העברית, שהיא הרי כל כך עשירה, מצדיקה דיון גדול שיהיה בלתי אקדמאי", מספר הירשפלד. "הרי קיים עולם שלם של קריאה, בבתי ספר בחוגי בית ובהקשרים שונים של תרבות. המטרה היא לתת לדיון הזה מקום נוסף. יש בארץ עשרות חוגי בית ספרותיים שמנוהלים על ידי אנשים צעירים. הספרים האלו מתייחסים מאוד ברצינות לסוג הדיבור הזה, ועומדים על האיכות הזאת".

     

    אז למי הסדרה הזו מיועדת בעצם?

     

    "היא נועדה לקהל הקוראים באשר הוא, ולאנשים שמעוניינים להכיר סופרים שהם אוהבים יותר לעומק. הספרים האלו נועדו לתת מבואות, הייתי אומר, לפואטיקה של הסופרים ולעולמם האמנותי. מעבר לכך הספרים עצמם כתובים כל כך יפה. בשביל הדבר שאותו הם מייצגים הם חייבים להיות ספרים יפים, ולא רק דבר מעניק ונודניקי שמקשר אותנו ללימוד ולשיעורי בית".

     

    "בכל חנות ספרים באנגליה יש מדף שלם של ספרים מהסוג הזה. זה ז'אנר ממשי של כתיבה שחי ופורח, וגם יש לו תפקיד. הרי גם אם אנו, החוקרים, רוצים להבין יותר סופרים כמו סול בלו, אומברטו אקו, או מילן קונדרה אנחנו קוראים ספר כזה, ורק אחר כך פונים אל המחקר. אך גם אדם שקורא שני ספרים של סופר שעושה לו את זה, פתאום אולי בא לו לחשוב עליו בדרך מושכלת. סדרת 'לקרוא את' פותחת דלת לחוויה הזאת".  

     

    בואו נדבר על זה

    כשמחזיקים את השלישיה הראשונה ביד, מביטים בכותר לא עבה במיוחד, אפור בהיר ששם הסופר מתנוסס עליו באופן בולט. הגב האחורי דווקא, מחזיר את הקורא בעדינות אל העולם המופשט של הקריאה דרך ציור מקורי המתאים לתמות הכתיבה של הסופרים עצמם. אך האם סופרים כמו אורלי קסטל-בלום עגנון או צלקה, שכל אחד מהם מייצג דור כרונולוגי אחר בספרות העברית, שאהובים על קהל הקוראים, אכן זקוקים להבהרות ספרותיות נוספות? הירשפלד מבהיר:

     

    "הסדרה מדברת על אודות הסופרים, כי בסופו של דבר, צריך לזכור שספרות לא קיימת בלי ביקורת. זאת טעות לחשוב שהספרות עומדת בטהרתה. כל המעניין והחיוני בה, מותנה בדיבור עליה. בספרים יש הצעה לדיבור שכזה".


    בחזרה אל המופשט (גב עטיפת "לקרוא את דן צלקה")

     

    ההגיון בבחירת שלישיית הסופרים עומד על ייצוגם מתוך "דורות של ספרות". במקרה של שלושת הספרים הראשונים שיצאו במכה אחת, עגנון מהווה את הקלאסיקה של הספרות העברית, קסטל-בלום מייצגת סופר בן זמננו, וצלקה (שנפטר בגיל צעיר) נחשב מבחינה ספרותית לאמצע של שני הקצוות, לדור הביניים. "בהמשך", מספר הירשפלד, "יכנסו למקום הזה סופרים כמו קנז, או עמוס עוז".

     

    למרות שהסדרה מיועדת לקהל הממוצע, עדיין כותבים אותה אנשי אקדמיה וחוקרי ספרות.

     

    "הבחירה בכותב נובעת תמיד, וקודם כל, מעצם זה שהוא קרוב במיוחד ואוהב את היצירות של הסופר שהוא כותב עליו. כך אנחנו משלבים לא רק מומחיות מקצועית, אלא זיקה אישית. בין הכותבים יש גם הבדל סגנוני, והבדל בגישה הבסיסית שבעזרתה הוא ניגש לספר.

     

    "העבודה שלי על עגנון היא מבוא שמנסה לתת את המניפה הענקית של סוגי הכתיבה השונים שלו. העבודה של אורי כהן על קסטל-בלום עוסקת במגע שבין הסופרת לתרבות הישראלית הפוסט-מודרנית העכשווית, ומדוע היא עושה בתוכה דבר יוצא מן הכלל בעצם הכתיבה. במקרה זה הכתיבה שלו היא הרבה יותר אישית, ופחות דומה למאמר. מתוך "לקרוא את אורלי קסטל-בלום" מאת אורי. ש כהן:

     

    "על ההיבטים הפוליטיים בכתיבתה של קסטל-בלום: אורלי קסטל-בלום רחוקה מלהיות מה שמכנים סופרת מעורבת מבחינה פוליטית בתרבות הישראלית. לא זכור שחתימתה התנוססה על פנייה נרגשת ואולי צדקנית מעל דפי העיתון אל ראש הממשלה...אפשר לומר שפעולתה הפוליטית של הכתיבה של קסטל-בלום היתה לשבש את מקצב התוף שעליו חובטים סופרים שרואים את עצמם כצופים לבית ישראל".

     

    "ככותב, אני נמצא בקוטב השני", מדגים הירשפלד, "כתבתי ספר שעשוי ממסות ספרותיות שכל אחת עומדת בפני עצמה, ואפשר לקרוא אותו פרק פרק.

     

    מתוך ההקדמה לספר "לקרוא את ש"י עגנון" שכתב הירשפלד:

     

    "יצירתו של שמואל יוסף עגנון היא מן המבטים הנוקבים ביותר שניתנו באדם היהודי אי-פעם. עגנון בוחן את מצבו של האדם היהודי, גם זה המאמין, ומגלה את בדידותו הנוראה ואת גבורתו הטרגית ליצור אמונה ומשמעות גם כשהכול חרב מסביבו. הוא גם יוצר רגעי חסד וחמלה, באותם רגעי התבוננות עוצרי-נשימה

    המאירים את גיבוריו בהילה בוהקת, ברגעים בהם הם יכולים פתאום להכיל את מלוא ההרס והכאב של גורלם, והם גדלים להיות ענקים כגודל כאבם. ובנוסף, עגנון הוא מבעלי ההומור החד ביותר בספרות העברית, ובעל מגוון אירוניות אדיר שתחכומו גדל לעיני הקורא בכל קריאה נוספת של סיפוריו".

     

    "העבודה של הולנדר על צלקה מנסה דווקא לתפוס את הצד יוצא הדופן שבצלקה, כסופר מודרני, ואת צורת המחשבה והפילוסופיה החד פעמית שלו", טוען הירשפלד. על מנהגי הכתיבה של דן צלקה, מתוך ספרו של הולנדר:

     

    "בדומה לרבים מן המושכים בעט, דן צלקה נהג לערוך טקס כתיבה קבוע. הטקס התרחש תמיד בבוקר, וארך כחמש או שש שעות. 'יש לי שלושה תחביבים', קבע צלקה, 'מוזיקה קלאסית, ציור רנסנסי וג'וגינג'. שניים מן התחביבים האלה שולבו בהליך הכתיבה: ריצה קלה לאורך הטיילת התל אביבית, לכיוון יפו, חתמה בדרך כלל את הטקס ו'שיחררה את הגוף מהפיח של מדורת הכתיבה'. כלומר, הריצה איפשרה לבורא העולמות הדמיוניים לשוב ולהתערות בחברת בני האדם".

     

    אתה חושב שבעידן ריבוי הכותרים והמבצעים, הקהל שהסדרה מכוונת אליו ירים את הכפפה?

     

    "אין לי ספק", קובע הירשפלד. "כרגיל אצלנו בעולם הספרות, הדברים שבאמת פועלים לא נובעים מתוך מאמרים בעיתון אלא ממה שאדם אחד אומר לאדם שני, וכך הצלחה של ספר מתפשטת במהירות. אחרי שאנשים יתחילו לקרוא, הם יראו שמדובר על ספרים שכיף לקרוא אותם. כמובן שאנשי אקדמיה ימצאו הרבה מאוד עניין בספרים האלו. הם עומדים ברמה המקצועית הגבוהה ביותר, אבל בבסיסם באמת נועדו להגיע אל עולם שנקרא לו התרבות והשיח, והעולם הזה מתנהל במקום אחד. בין אנשים". 


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גוטמן. הזמנה לקריאה בעבור הקורא הישראלי
    צילום: רמי זרנגר, יוני 2009
    "לקרוא את ש"י עגנון". מסה ביקורתית
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים