שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לחבר את הבלתי מתחבר

    הקונצרט הטוב ביותר בפסטיבל ישראל היה המופע "ישראל במצרים", שחיבר שירה בארוקית וכינורות של הנדל עם פיוט עיראקי מסורתי. יאיר דלאל, עם אנסמבל "ל'ארט דל מונדו" ומקהלת נערי טלץ, יצרו שילוב מופלא בין מזרח ומערב

    אם הייתי נדרש לבחור, מבין כל ההצגות והופעות המחול והקונצרטים בפסטיבל ישראל השנה, ערב אחד בלבד, הייתי בוחר בקונצרט המדהים, המפתיע והסוחף "ישראל במצרים", שהתקיים אמש (ב'). זה היה ערב של אחווה מוזיקלית ואנושית, פורצת גדרות לאומיים ודתיים, מעין "וגר זאב עם כבש" מוזיקלי, כשנמר מזן הנדל רבץ לו מעדנות עם גדי מזן מסורתי-עיראקי.

     

    החיבורים המוזיקליים הלכאורה בלתי-מתקבלים ביותר על הדעת, חברו להם אמש יחד: אורטוריה קלאסית מהמאה ה-18 לצד מוזיקה יהודית-מסורתית-מזרחית, עם שירה סוּפִית, עם פרקי חזנות אשכנזיים ועם שירה ערבית. והכל נטמע למן ישות אורגנית, שלמה וטבעית.


    יאיר דלאל. שכבה מוזיקלית שבה הכל מתחבר (צילום: דודו הרפז) 

     

    זו הייתה הוכחה חיה שקיימת איזו שכבה מוזיקלית שהיא מעבר לז'אנרים ולאסכולות ולזמנים ולגישות, שבה הכל מתחבר. מן זירת על-מוזיקה שכזו, שבה השילוב של שירה ברוקית מאנגליה של לפני 250 שנים עם פיוט יהודי עיראקי מסורתי אפשרי. מקום כזה, שבו נקישות הדרבוּקה המזרחית משתלבות בכינורות של הנדל, והכל נשמע לגמרי נכון.

     

    דרבוקה מתופפת הנדל

    הקונצרט שהתקיים באולם הנרי קראון בירושלים, הוא מהלך מוזיקלי מקורי במיוחד, שתחילתו לפני שנה, בפנייה מפתיעה של מנהל פסטיבל האלה (גרמניה) ליאיר דלאל להשתלב בפסטיבל הנדל. דלאל, מן המוזיקאים הישראלים המוכשרים והבולטים ביותר בתחום האתני ובסצינת מוסיקת העולם - נענה לאתגר. הוא הציע לקחת את האורטוריה הפופולרית "ישראל במצרים" של גאורג פרידריך הנדל (1685-1759) ולשלב בתוכה את עולמו המוזיקלי שלו: תערובת מרתקת של פיוטים יהודים מן המסורת היהודית-עיראקית, מוזיקה אתנית עכשווית, מוזיקה ערבית ושירה מוסלמית-סוּפִית.

     

    דלאל הביא לפרויקט את האנסמבל הקבוע שלו, עלעול, שמשלב כמה מבכירי יוצרי מוזיקת עולם בישראל (איתם יצר לפני למעלה מעשר שנים את האלבום "דרך הבשמים"). מן העבר השני, המערבי-קלאסי, הגיע המנצח הגרמני וורנר ארהרדט עם האנסמבל התזמורתי "ל'ארט דל מונדו" המתמחה בביצוע היסטורי-מסורתי של יצירות בארוק לביצוע האורטוריה הובאה מקהלת נערי טלץ - מקהלת נערים מופלאה מבאד טלץ שליד מינכן, שפועלת מאז שנות ה-50 (וכבר ראתה כ-10 מחזורי-דורות של נערים שחלפו דרכה).


    ל'ארט דל מונדו. מארג של חומרים באוריינטציה מזרחית 

     

    דלאל וארהרדט פרסו את הפרטיטורה של הנדל, הוציאו מתוכה את כל אריות הסופרן ושתלו במקומן מארג שלם של חומרים באוריינטציה יהודית-מזרחית - מקצתם פיוטים יהודיים-מסורתיים רובם מן ההגדה של פסח, מקצתם יצירות כליות מקוריות שיאיר דלאל כתב במיוחד עבור הפרויקט הזה. בהתאם לחזונם הכל-דתי והעל-אתני, הם שיבצו בפרויקט גם קטעי שירה ערבית קלאסית בצד קטעי חזנות אשכנזיים. מקצת החומרים הללו ממש נתפרו בצמוד, ואפילו אל תוך הפרקים הקונצרטנטיים של האורטוריה. והתוצאה: מארג מוזיקלי מרתק ומלהיב.

     

    כדי למצות את המהלך המוזיקלי הנועז עד תום, לא רק ששובצו קטעי מזרח ומערב, עתיק ועכשווי זה בזה; אלא שהאנסמבל המזרחי והתזמורת והמקהלה הברוקיים חברו יחד בביצוע החומרים האחד "של" האחר. מדהים ככל שזה יישמע: הדרבוקה והקאנון שהצטרפו למהלך התזמורתי של הנדל נשמעו שם טבעיים לגמרי, וכך קיבל טקסט הבסיס המוזיקלי של הנדל גווני צליל חדשים, ואולי אפילו פרשנות פורצת דרך.

     

    מקונטרה-טנור ברוקי לפייטן מזרחי

    איך בעצם מתנהל קונצרט שכזה? ממש כך: בקדמת הבמה יאיר דלאל (בחליפה לבנה), נגן הסיטאר המופלא יותם חיימוביץ' בבגד הודי לבן וברגליים יחפות; הפייטן ונגן הקאנון הענק (תרתי משמע) אלעד גבאי בכיפה לבנה גדולה ואמן הקלרניט הנהדר אייל סלע. בחצי הקשת שמאחריהם תזמורת הברוק הגרמנית: כינורות, צ'לו ובס, וכלי נשיפה. ועל הפיגום באחורי הבמה ניצבים עשרות ילדים ובני נוער חמורי הסבר – חברי מקהלת טלץ.

     

    פתיחת הקונצרט היא הפתיחה התזמורתית המסורתית של הנדל. אך לא לאורך זמן. בתוך דקות ספורות פצח דלאל, בקטע אתני על כינורו. ולפתע מן הצד מגיח הפייטן חכם דוד מנחם בגרסה מסורתית מזרחית ל"עבדים היינו". ואכן, עבדים היינו לפרעה במצרים, ואת ביטויה המוזיקלי של האנחה הגדולה שנאנחו בני ישראל מעבודת הפרך משמיע, לפי הנדל, זמר קונטרה-טנור ברוקי. זהו יניב ד'אור, שאף הוא ניחן, כמו אחיו הבוגר דוד ד'אור, בקול המאוד גבוה ומאוד נדיר. השילוב של הקונטרה-טנור של ד'אור עם הפייטן המזרחי הוא לא יאמן ממש.

     

    בפרק האורטורי הגדול של הנדל על עשרת מכות מצרים, מבליחים פתאום דלאל על העוּד וגבאי על הקאנון. ומדהים ככל שזה נשמע - עוּד וקאנון, שני כלי מיתר ערביים קלאסיים - מנגנים גאורג פרידריך הנדל בטבעיות מפליאה.

    בין שני קטעי האורטוריה "ויך כל בכור בארצם" ו"וייסע כצאן עמו" הופיע פרק מוזיקלי לא פחות ממדהים: "עלעול" של יאיר דלאל. חזון אחרית ימים מרגש עד תום נרקם לעינינו, כשאל הפיוט המזרחי מצטרפים לפתע הנערים הבלונדינים ממינכן ומתחילים לשיר יהודית-עיראקית. ואז התנחשל לו על הבמה מין איחוד מוזיקלי אוניברסלי, ואיזו אנחת אושר פושה בקהל - האם יתכן שילכו כך יחדיו מערב ומזרח, שלובי זרוע מוזיקלית, בלתי אם נועדו?

     

    היו כמה וכמה רגעי קסם שכאלה אמש: כך למשל, השילוב המרתק של כלי ההקשה המזרח תיכוניים (דרבוקה, טמבורין) עם שירת מקהלת הנערים ב"וירא ישראל את היד הגדולה". או הדואט של הפייטן חכם דוד מנחם עם הקלרניט. או שירתו של השיח הסופי ע'סן מנאסרה בקול צלול חף ממניירות.

     

    הפיוט הבבלי "עזי וזמרת יה" (אלעד גבאי) כשמקהלת הנערים הגרמנים שרה ברקע והחזן האשכנזי - הבריטון הצעיר נתנאל זלבסקי – משתלב בטבעיות., היה מפתיע ומרונן לב. והשיר הערבי אֵל חָלדִי (הנצחי) ששרה הזמרת המעולה לובנה סלאמה (מכפר יאסיף, המתמחה בשירה ערבית קלאסית), היה רגע מפעים ממש. ללובאנה יש קול צחור והגשה טעונת רגש. ולשמוע בצידה את הסיטאר של יותם חיימוביץ במוסיקה ערבית קלאסית (על כלי שהוא הודי למהדרין) היה חוויה מוזיקלית מכמירת לב.

     

    לובנה סלמה גם החלה את מהלך הסיום של הערב ב"הללויה" אוריינטלית, מלווה בתוף מרים (שרון קולטון). להללויה שלה השיבו שני הפייטנים המזרחיים ב'הללויה' משלהם: "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח ולפאר". או אז פצחה להקת הנערים מטלץ בפרק ה"הללויה" שלה: זה המוכר והפופולארי מתוך האורטוריה 'משיח' של הנדל. הנערים שרים נפלא, בפה פעור ועם התלהבות רבה. קולותיהם גבוהים וצעירים, ומקצת מבוגרי הלהקה מספקים גם קולות בריטון ובס.

    ובשנייה שנדָמה ההללויה, פצחו שני שופרות בתרועה רמה. כך תם ערב מוזיקלי נפלא.

     

    תהייה לסיום

    פרויקט כל-כך יוצא דופן ומרתק ראוי שיקבל טיפול שיווקי הולם. ולא את זה הצנוע ונטול הדמיון והתושייה. להערכתי, הנהלת הפסטיבל לא קלטה איזו פנינה נפלה לידיה. ואם כן העריכה נכון את חשיבותו הפסטיבלית של הקונצרט הזה, אזי היא הפגינה העדר אנרגיה שיווקית מוחלטת. פרויקטים מן הסוג הזה הם בדיוק הדבר

    שכל פסטיבל טוב בעולם מחפש: אירוע חדשני, מקורי ויצירתי. ולא בכדי זכה המופע הזה בשבוע שעבר בפסטיבל הָאלֵה בגרמניה, לכתרים מזהירים.

     

    היה אפשר לצפות שפסטיבל ישראל ישווק את הערב אמש כך שהאולם יהיה מלא עד אפס מקום. יש שוק גדול לחומרים כאלה בישראל, והצלחת תקליטם של רע מוכיח וברי סחרוף, כמו גם הצלחת פסטיבל העוּד הירושלמי מעידים על הפוטנציאל העצום. אבל שוב ראינו, כבהופעות אחרות בפסטיבל הזה, שפע מביך של כסאות ריקים.

     

    אני אפילו לא מתחיל לשאול את השאלה המתבקשת: אם כבר הובאה לישראל ההפקה הגדולה הזו מגרמניה, למה לא ניתן היה לדאוג לעוד הופעה, בתל-אביב למשל?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המנצח וורנר ארהרדט. פרשנות פורצת דרך
    צילום: as-foto
    לאתר ההטבות
    מומלצים