Duke Nukem Forever: האליל שנשרף בתנור

את הקריירה שלי בסיקור משחקים התחלתי לפני כשבע שנים. במהלך התקופה הזו הספקתי לכתוב למגוון גופי תקשורת, להתראיין בטלוויזיה, לדבר ברדיו, להקליט פודקאסטים, להשתתף בבלוגים - ולאף רגע אחד לא האמנתי שאגיע לכתוב את הביקורת שזה עתה התחלתם לקרוא.

אבל לפעמים מתרחש הבלתי אפשרי: בתחילת השבוע מצאתי בתיבת הדואר שלי עותק חדש דנדש של Duke Nukem Forever, המשחק שהפך לבדיחה של תעשיית המשחקים לאחר שבילה בפיתוח יותר מעשור והפעם האחרונה שממש סיפקו לנו הצצה לתוכו הייתה בטריילר תערוכת E3 של 2001. המשחק שאף אחד לא באמת חשב שאי פעם ייצא סוף סוף יצא; יש מצב שגם המשיח בדרכו אלינו.

בימים האחרונים התלוויתי לדיוק, הגבר-גבר שאוהב לחסל חייזרים וללעוס מסטיק, בהרפתקאותיו החדשות. האם הטיול הקטן שלנו היה שווה את ההמתנה הארוכה? האם דיוק שמר על הלחלוחית שגרמה לגיימרים ליפול שדודים לרגליו ב-1996? הגיע הזמן להתרווח על הכיסא ולגלות.

שרוף עד מפוחם קלות

השאלה שצריכה להישאל, במקרה הזה, היא לא האם מדובר במשחק טוב (הוא לא) אלא האם מדובר במשחק שכדאי לשחק בו. לדיוק עדיין יש פוטנציאל לענות על השאלה הזאת בחיוב: הערך הנוסטלגי לבדו יכול להפוך את המשחק לשווה, שלא לדבר על הסקרנות שהתפתחה אצל כל חובבי המשחקים הוותיקים, לראות על מה עבדו כל כך הרבה זמן.

אקט וירטואלי עם התאומות אולסן

עלילת המשחק נפתחת בנסיון פלישה מחודש של אותם חייזרים בהם דיוק נלחם במשחק הקודם שלו, וכאן היא גם נגמרת. מי שציפה לעלילה רצופת טוויסטים ותהפוכות הגיע למשחק הלא נכון. מה שכן יש פה בשפע זה אזכורים למשחקים הקודמים של דיוק: DNF כולל פולחן אישיות מוגזם לגיבור המסוקס: בחורות יפלו לרגליכם, בחורים יתעלפו לידכם ותמונות ופסלים בדמותכם יאכלסו כל פינה בעולם.

בהתחלה זה די מצחיק, כל הערצת הדיוק הפנים-משחקים הזאת, אבל מתישהו זה הופך לעסק די מעיק. הבדיחות המודעות-לעצמן גם חוזרות על עצמן, האווירה הופכת לילדותית וטפשית, ועולם המשחק בנוי חד-מימדית על גימיק האזכור העצמי הזה. לא שציפינו ליצירה רבת רבדים כמו Bioshock, אבל גם טפשות צריכה שמץ עומק כדי להיות מעניינת.

המסטיק דווקא לא נגמר

"טוב", אתם בוודאי אומרים, "לא חיכינו 15 שנה בשביל העלילה, חיכינו את כל זה כדי לבעוט בישבן חייזרי-חזירי!". ובכן, גם בגיזרה הזאת המצב לא מזהיר.

ראשית, חשוב לציין שיחסית למשחק שמגדיר את עצמו כ-First Person Shooter, כמעט ואין בו יריות. את רוב זמן המשחק תעבירו במגוון פעילויות אחרות, שכוללות קטעי פלטפורמה מגוף ראשון (לא רעיון טוב בדרך כלל), קטעי נהיגה בכלי רכב, חידות סביבתיות מפגרות ועוד שלל קטעים שמופיעים במשחקי יריות בשביל הגיוון, אבל לעיתים רחוקות הם מהנים כמו היריות עצמן.

ריבוי הקטעים האלה גורם למשחק להפוך למטלה. אפילו קטעים שהתחילו נחמד, כמו לנהוג במכונית-בשלט-רחוק לאחר שנפגעתי מקרן-כיווץ וצומקתי למידות עכבר, הפכו משעממים לאחר שנמתחו כמו מסטיק וסירבו להיגמר במועדם.

למרבה הצער, גם הקטעים בהם סוף סוף מגיעים לעימותים ישירים עם חייזרים הם לא כיפיים במיוחד. כלי הנשק במשחק לא מאוזנים (רובם חלשים מדי, חלקם חזקים מדי), עיצוב השלבים נשלף מהנפטלין, וגם האויבים עצמם הם לא שיחוק המאה. לרשימת התלונות אפשר להוסיף גם גימור צולע שמתבטא בגרפיקה מיושנת, דיבוב גרוע, ולפחות בגרסת ה-PS3 שבדקנו, זמני טעינה ארוכים חסרי כל שחר.

אז תודה שביקרת, דיוק

בתור מה שאמור להיות מוצר בידורי שעומד בפני עצמו, ועוד כזה שנמכר במחיר מלא, DNF פשוט לא מספק את הסחורה. אין מה לעשות: בזמן שדיוק נותר מאחור, תעשיית המשחקים הספיקה לדהור קדימה. וזה דווקא מאפשר לנו לסיים את הביקורת בנימה אופטימית: העליבות של דיוק זורקת אור חיובי על שאר המשחקים ששיחקנו בהם בחודשים האחרונים, ומוכיחה שאנחנו נמצאים אלפי קילומטרים מאיפה שהיינו לפני 12 שנים. גם זה משהו.

יאהבו: מי שלא מצפה לשום דבר מלבד הומור דיוק מעט עבש

ישנאו: מי שיחפש פה משחק

ומה הכוכבים אומרים?