שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "החגיגה הלכה לאיבוד": פסטיבל ישראל בדעיכה
    פסטיבל ישראל, בעבר אירוע הדגל בלוח השנה התרבותי, הפך בשנת היובל שלו לאסופת מופעים אקראית ונטולת בשורה. מבקרי תרבות מובילים מסכימים: עם היצע כזה, הקהל לא יעלה לרגל

    מזה כמה שנים לא מצליח פסטיבל ישראל לשחזר את ימי תפארתו כאירוע הדגל על לוח השנה של מופעי התרבות בישראל. שנת היובל של הפסטיבל, שננעל אחרי ארבעה שבועות של מופעים וקונצרטים, לא היתה שונה במובן זה מהשנים שקדמו. תקציבים שצומצמו? נכון. בעיות אבטחה? סביר להניח. העולם כולו נגדנו? תמיד. ובכל זאת, לשלל התירוצים צריך להוסיף גם היעדר יצירתיות, חוסר משמעותי ביזמות, רעננות ומחשבה מחוץ לקופסה, לצד חשיבה כללית מחודשת על דמותו של פסטיבל.

     

     

    "פסטיבל ישראל נולד בימים בהם לא היו כל כך הרבה פסטיבלים בארץ", אומר חגי חיטרון, מבקר המוזיקה הקלאסית של עיתון הארץ. "עכשיו, כשבכל רגע נתון מתחוללים בארץ מספר פסטיבלים, המצב שונה - וקשה לומר שפסטיבל ישראל מביא איכות יוצאת דופן. היו קונצרטים מוצלחים בשנים האחרונות, אך מספרם מצומצם וקשה לומר שאין כדוגמתם במסגרות אחרות. במובן זה, מה שקורה באבו גוש הרבה יותר פסטיבלי, זו חגיגה שמחה שהמונים לוקחים בה חלק ולא בכדי קוראים לזה מימונה אשכנזית גדולה".

     

    ואכן, לא מעט פסטיבלים מצוינים צצו וביניהם פסטיבל פליציה בלומנטל במוזיאון תל אביב, פסטיבל המוזיקה הקאמרית בירושלים, הפסטיבל הקאמרי באילת או פסטיבל קלאסי בים האדום, שמהווים תחרות משמעותית. גם העובדה שבמקביל לפסטיבל ישראל התנהל השנה פסטיבל האופרה הבינלאומי במצדה ובירושלים, לא סייעה.


    רביעיית האגן. "מוצר שיש לנו מסוגו" (צילום: Harald Hoffman)

     

    "ישראל היא סביבה עתירת פסטיבלים, מה שדורש חשיבה מחודשת", מוסיף חיטרון. "זה לא רק עניין של תקציב, אלא גם מאמץ מיוחד להביא תכנים מעניינים יותר ולא במובן האזוטרי". חיטרון מדגיש גם כי היצע הפסטיבל איכותי אך רחוק מלהיות אטרקטיבי: "רביעיית האגן היא באמת אחת מהטובות בעולם, אבל זה מוצר שיש לנו מסוגו. גם מופע כמו 'פלורלגיום' האנגלי הוא בסדר גמור, אבל אין בו את מימד הנוצצות שפסטיבל דורש. מופע שמקומו בהחלט בפסטיבל ישראל אך משום מה לא קיבל את תשומת הלב שמגיעה לו הוא 'ישראל במצרים' של יאיר דלל, תזמורת הבארוק ומקהלת הנערים מטלץ. הרעש סביבו היה מוגבל וחבל".

     

    "קהל פולניות שמוצצות סוכריות"

    מבקר המוזיקה הקלאסית של ידיעות אחרונות, חנוך רון, אמנם נפקד השנה מאירועי הפסטיבל, אך מקריאת התוכנייה, לדבריו, עולות מספר בעיות. "תפקידו של פסטיבל הוא לחדש, לרענן, להביא דברים מיוחדים ולשבור מבנים של תוכניות מוכרות קיימות", הוא אומר. "לחשיפה לבשורה חדשה או ליצירות שיטלטלו אותי ברמה הרגשית, לא זכיתי בשנים האחרונות בפסטיבל ישראל. גם מיקומו בירושלים הוא בעייתי כיוון שפסטיבל אינו אמור להגיע אליך הביתה, אלא לגרום לך לעלות אליו לרגל. תיאטרון ירושלים הוא לא מיקום לפסטיבל, בשביל זה יש לתל אביבים את היכל התרבות ולחיפאים את האודיטוריום".

     

    גם לדבריו, מי שגנב לפסטיבל את הבכורה בתחום המוזיקה הקאמרית הם המתחרים באבו גוש. "אתה נכנס לאוטו, נוסע לירושלים, שומע קונצרט בכנסייה ומשלב את באך והנדל עם חומוס וטחינה. זו חוויה כוללת", הוא אומר. "גם לפסטיבל כפר בלום עולים לרגל כי לצד המוזיקה הוא מציע אתנחתא במקורות הירדן וקונצרטים מול הבניאס, בניגוד לאולם קונצרטים עם קהל פולניות שמוצצות סוכריות. החגיגה הלכה לאיבוד".

     

    לדברי רון, לא מדובר רק בבחירות שגויות. "המחשבה היא של זבנג וגמרנו. אנשים מגיעים, שומעים קונצרט וחוזרים הביתה ובשביל זה אף אחד לא יעלה לירושלים", הוא מדגיש. "צריך לייצר סיבה לשהות בעיר. זה מתחיל בבחירות לא נכונות, בין היתר בהרכבים ומוזיקאים שכבר היו פה. צריך להביא לפסטיבל את הכוכבים של מחר ולתת להם פוקוס שיווקי גם באמצעות לוקיישנים מופלאים שלא חסרים בירושלים, כמו האמפי בהר הצופים. צריך לפתוח יומן ולחשוב על כך שבמאי ציין העולם 100 למותו של מאלהר, אולי המלחין היהודי הגדול בכל הזמנים, ולייצר סביב זה הפנינג שלא היה קורה אחרת".


    להקת מרס קנינגהם. "הפסטיבל לא גילה אותם" (צילום: גיל יוחנן)

     

    למרות העצירה המתוקשרת במיוחד של להקת מרס קנינגהם בירושלים, גם בתחום המחול מתקשה הפסטיבל לייצר ריגושים. "להביא את קנינגהם לישראל זה סיפור מאוד קטן בנסיבות הנוכחיות", אומרת אורה ברפמן, מבקרת המחול הוותיקה של הג'רוזלם פוסט ומייסדת הבלוג "ריקודיבור". "מאז מותו של קנינגהם, להקתו מסיירת באינטנסיביות ברחבי הגלובוס. אין כפר שבו לא ביקרה וגם לכאן היא מגיעה, בין עצירה באיסטנבול לערים נוספות במזרח התיכון. הפסטיבל לא גילה את קנינגהם וזה לא דרש שכנוע מיוחד".

     

    אם בעבר הפסטיבל היה אבן שואבת בזכות מקבצי מופעים בעלי עניין רב, כעת לדבריה האירוע אינו מנפק מספיק עוגנים משמעותיים: "הפסטיבל איבד את הרלוונטיות שלו והתחושה היא שההחלטות והבחירות המתקבלות בו בתחום אקראיות. לייצר חיבורים בין אמנים ישראלים זה מה שמרכז סוזן דלל ועמותת הכוריאוגרפים עושים כל השנה. בשביל זה לא צריך את פסטיבל ישראל. מה שחסר הוא קונספט, מישהו שמתאמץ להביא לכאן מופעים או לייצר אירועים עם חשיבה וחזון. בשביל חיפאית שכמותי, צריך סיבה טובה יותר לעלות לירושלים מאשר להקת המחול הדנית".

     

    "אין דוכנים, נשארנו עם קוקטיילים"

    מבקרת המחול גבי אלדור, שמלווה גם היא את הפסטיבל שנים ארוכות, מבכה את אובדן החגיגה שבאירוע. "זה נכון שהקהל הישראלי ראה הרבה בשנים האחרונות וקשה יותר להפתיע אבל העובדה היא שבמונפלייה זה קורה והסיבה לא רק כלכלית. אז נכון שהיתה פתיחה משגעת עם העבודה החדשה של אוהד נהרין ואת להקת מרס קנינגהם, אבל זה לא מה שנקרא להמר", היא אומרת. "פעם הייתי מוכנה לזחול לירושלים ובלבד שיתנו לי להיכנס לאולם לראות את מה שפיטר ברוק הביא ארצה. היום פסטיבל ישראל לא לוקח סיכונים ולא באמת מייצר אירועים פסטיבליים.

     

    "אפילו ברמה הבסיסית ביותר, תיאטרון ירושלים הוא לא בדיוק חגיגה. לקהל אין איפה לשבת ומה לאכול למעט בקפה התיאטרון שמשרה בעיקר אווירת נכאים. אין דוכנים. אין תחושה שהעיר לובשת חג. זה נשמע קטנוני, אבל הפסטיבל כיום הוא יותר קוקטיילים אלגנטיים ופחות שמחה וגם בגלל זה הוא לא מצליח להלהיב".

     

    גם בתחום המוזיקה הקלה והג'אז קשה לומר שהבשורה יצאה השנה מפסטיבל ישראל. "בכל ערב נתון היו ברחבי הארץ 4-5 מופעים יותר מעניינים", אומר מבקר המוזיקה של הארץ, בן שלו. "הפסנתרנית הירומי אוהרה ביקרה בישראל שלוש פעמים בחמש השנים האחרונות. את המתופף האגדי בילי קובהאם ראינו באילת. אפשר לומר שהתוכנית השנה היתה לא מעניינת באופן יוצא דופן. זה לא אומר שהפסטיבל לא מייצר הזדמנויות לצפות במופעים נפלאים כמו צ'רלס לויד או ביל פריזל, אבל בשביל הגרעין הקשה של אוהדי הג'אז, הפסטיבל כבר מזמן אינו מוקד עלייה לרגל".

     

    שלו מדגיש כי למרות הביקורת, לא פשוט לאזן בין חדשנות לבין משיכת קהל: "קשה להמציא פתרון אינסטנט, אבל מה שברור - דרושה חשיבה מחודשת. חסרה רעננות, חסרים מופעים קצת פחות ממסדיים וקצת יותר מענייניים במובן העכשווי של המילה. אין דבר נורא יותר ממוסד תרבותי שהופך לנגוע בהילה של מכובדות. זה מה שקורה שם. אבל לפחות בתחומים שלי, המרחק בין מכובד למשעמם קטן".

     

    "פסטיבל שנעשה לצאת ידי חובה"

    תחום התיאטרון בפסטיבל ייצר השנה שתי אטרקציות מרכזיות עם השאובינה מברלין ותיאטרון וכטנגוב הרוסי, לצד המסגרת החדשה, "פרמיירה באולפן" ליצירות של יוצרים ישראלים. אלה כמו אלה עוררו ביקורת - מחד, מדובר בהפקות קלאסיות עם מערך שיווקי מבית כמו "המלט" בהפקת השאובינה או "הדוד וניה" של וכטנגוב. מנגד, יש הטוענים כי המסגרת הישראלית אינה יותר מפרויקט זול, שמטרתו העיקרית למלא תוכניה בתוכן ואולמות קטנים בקהל - וגם בזאת כשל.


    "המלט" של תיאטרון השאובינה. קל לשיווק (צילום: ארנו דיקלייר)

     

    "פסטיבל ישראל לא אמור למממן עבודות ראשונות של יוצרים, גם כי אין לו את התקציב לעשות את זה כראוי ובעיקר כיוון שאין לו שום דרך ללוות את העבודה ובכך להיות אחראי לגבי תוצאותיה", אומר מבקר התיאטרון של הארץ, מיכאל הנדלזלץ. "התוצאה היא מסגרת מופרכת שבינה לפסטיבל אין דבר. האם המסגרת הזו מציגה את מפת העשייה בארץ? ממש לא. 

     

    "בכל הנוגע למופעים הבינלאומיים, כל פסטיבל הוא סל קניות ומכאן שגם פסטיבל ישראל נמדד על-פי ההיצע. יש מקום לפסטיבל כל עוד יש לו ייחוד וזהות משלו. מה שהופך מופע לאירוע הוא בישול הקצוות, חיבורים ייחודיים והשקעה כספית שבלעדיהם זה לא היה קורה. מהסוג הזה, יש בפסטיבל ישראל מעט מדי. תחושתי היא שמדובר בפסטיבל שנעשה לצאת ידי חובה".

     

    שי בר יעקב, מבקר התיאטרון של ידיעות אחרונות, רואה את הדברים קצת אחרת: "בתחום התיאטרון היה ניסיון לחדש עם המסגרת החדשה של 'פרמיירה באולפן'. האם הכל צלח? לא בטוח, אבל זה לא חשוב". לדבריו, הצורך בייבוא הצגות יוקרה מחו"ל, מה שהיה בעבר עמוד השדרה של הפסטיבל, השתנה. "היום, גם בזכות הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון של הקאמרי וגם בזכות שיתופי הפעולה של הבימה, מגיעות לכאן הפקות
    בינלאומיות ולכן הרצון ללכת על פרויקטים מקומיים עם מימד ניסיוני מבורך בעיניי. אולי עדיף להתמקד בפחות פרויקטים ולתת להם יותר זמן במה, תקציב והשקעה בשיווק. כך או כך, זה ראוי.

     

    "בתחום התיאטרון הפסטיבל אינו קופא על שמריו אך גם אינו לחלוטין מתחדש. אני חושב שהפסטיבל צריך ליזום יותר פרויקטים שנוצרו במיוחד בעבורו או לייצר חיבורים שלא היו נוצרים אחרת ועם זאת, קשה שלא להבחין בכך שבפעם הראשונה מזה כחמש שנים יש לפסטיבל מנהל אמנותי. זה בהחלט מורגש במובן זה שלצד אירועים מושכי קהל יש ניסיון לסלול דרכים חדשות. עכשיו צריך לבנות קו ולא רק לאלתר".


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "שדה 21" של אוהד נהרין. לא בדיוק הימור
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים