לורי אנדרסון בהופעה: סיפורים לפני השינה
אחרי הפרפורמנס המרתק שסיפקה בישראל לפני שנתיים, אפשר היה לצפות להרבה מאנדרסון בהיכל התרבות בתל אביב. אבל במקום לחדש, היא חזרה לאותם סיפורים לעוסים, שהרדימו את הצופים בקהל. הפעם לו ריד לא היה שם כדי להעיר אותם
תמיד יש סיכון באוונגרד: כשהוא מצליח, הוא מרחיב את גבולות האמנות, קובע רף חדש, לוקח את הצופים למקומות שלא היו בהם מעולם. כשהוא נכשל, הוא משעמם עד מוות.
לורי אנדרסון הופיעה אמש בהיכל התרבות בתל אביב, מקום בו הופיעה אך שנתיים קודם לכן, ובשני המקרים הגישה מופע מוזיקלי-סיפורי שגובל, עבור רוב הצופים, באוונגרד: זה מופע שמתבסס על חוויה ויזואלית ואווירתית לא פחות מאשר מוזיקלית וטקסטואלית.
אנדרסון. אוונגרד בחשכה (צילומים: דודו אזולאי)
בפעם הקודמת היתה זו הופעה מרתקת, שירית וסיפורית, מוזיקלית וחזותית, שזכתה גם לדובדבן בקצפת בדמות הופעת אורח קצרה של לו ריד (לא שאנדרסון נזקקה לו, היא החזיקה אז יפה מאוד מופע שלם עם להקתה). אמש, למרבה הצער, לא רק שלא היה דובדבן, גם הקצפת כולה נזלה וקרסה, חלשה ומשמימה. תשעים הדקות של המופע אמש נדמו כארבע שעות מתישות ובעיקר, לא נעים אך חשוב להודות, נורא משעממות.
מה הסיפור שלה?
אנדרסון היא קודם כל מספרת סיפורים. המופע שלה בנוי על מונולוגים שונים, הנוגעים בחוויותיה כאישה, כאמריקאית וכאמנית. הפעם היא הגיעה לבד, במופע שבו היא מופיעה על הבמה ללא להקה מלווה. יש קצת מוזיקה ויש גם וידאו ארט, וחוץ מזה יש רק את קולה של אנדרסון ונוכחותה, שאמורים להחזיק ערב שלם. אבל עם כל כישרונותיה הרבים, אנדרסון לא מחזיקה במה לבד, ויצירות הווידאו לא היו מספיק מעניינות או יצירתיות כדי לתמוך בה.
אנדרסון בהופעה. לא מחזיקה במה לבד
אשמים בכך בעיקר הסיפורים. מילא הנושאים, שנלעסו היטב כבר בפעם הקודמת, ולאנדרסון באמת לא הייתה שום תובנה או נקודת מבט חדשה להוסיף עליהם: כוח, חוסר שוויון, כאבים אישיים וחברתיים, מסתרי העתיד והעבר. היא בחרה לתקוף אותם שוב, בהרבה פחות כוח. מילא החזרה בנושאים. אבל הסיפורים של אנדרסון והרצף שניסתה לבנות מהם היו כל כך תלושים, שרירותיים ואקראיים הפעם, שאפילו הצופה הקשוב והדרוך ביותר הצליח לאבד אותה שוב ושוב.
עם הכינור בחושך. אנדרסון מרדימה
אנדרסון ליהגה על אסמים באיסלנד, קפצה לספר כמה חלומות שחלמה, נטולי כל חשיבות או משמעות עבור כל מי שאינו לורי אנדרסון, שאלה את אמא שלה האם היא באמת אוהבת אותה, הגתה קצרות במוות, פטפטה על כוכבים ואורות בפאתוס של ערב שירה. יתכן שבערב שירה, או על הדף המודפס, חלק מהשירים-מונולוגים האלה אכן היו עובדים. אך בהגשה כזו, על רקע סינתיסייזר מונוטוני להחריד, עם וידאו ארט רפטטיבי ונטול השראה, הם כשלו, וגרוע מכך: הם הרדימו.
יש מחיר לאוונגרד
כן, דקות ארוכות מצא עצמו הצופה, ולא רק מבקר זה, נאבק בעפעפיו. היה חשוך באולם, היה מונוטוני ושטוח וארוך, והצלילים האינסופיים שניגנה אנדרסון בסינתיסייזר ובכינור האופייני לה השקיעו את התודעה במקום דמוי מדיטציה, מקום קרוב מאוד לשינה טובה. אבל לא באנו לישון, באנו לחוות יצירת אמנות. אבל אמנות היא סיכון, וגם היא יכולה להיכשל.
אנדרסון. הסתכנה ונכשלה
המופע של אנדרסון היה בנוי כמו מופע סטנד-אפ רציני. היא התחילה את סיפוריה בסיטואציות מוכרות או בסיפורים אישיים שלה, והייתה אמורה להגיע לפאנצ'ליין פילוסופי או אמנותי, או אפילו הומוריסטי, לרמוז בהם לתובנה כלשהי. אך הפעם הגיעה אנדרסון עם חומר חלש, והסיפורים התחילו בנקודה מסוימת ומהר מאוד התפזרו ללא מטרה, ולא הגיעו לאף פאנצ'ליין, לאף תחושה שהנה, הצטבר כאן משהו בעל משמעות, מעבר לאווירה בלבד.
היה זה ערב משעמם ומתיש. למרבה הצער, המופע החדש הוא פשוט נפילה. למרבה השמחה, המופע הקודם הוכיח שאנדרסון היא אכן אמנית במה מרתקת, שיודעת גם לפגוע בול, להיות נוקבת, מצחיקה, מרגשת ולספק אבחנות חדות ואמירות אמנותיות מעניינות, להמשיך לבחון את גבולות המופע האמנותי. אבל באמנות, ובעיקר באמנות אוונגרדית, לפעמים גם נכשלים.
