שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפנים מאחורי התמונע: ראיון עם נאוה צוקרמן
    את המילה פרינג' היא לא אוהבת. גם ההגדרה "במאית" לא נוחה לה, והיא מעדיפה להיקרא ממציאת עולמות. נאוה צוקרמן, הכוח שמאחורי התיאטרון העצמאי תמונע, בראיון מיוחד ל- ynet

    הכל התחיל במקרה, כמתבקש אצל נאוה צוקרמן. מישהו זרק לאוויר משהו על חדרים ריקים שיוכלו אולי לשמש כחלל עבודה, והיא, הלכה להציץ וגילתה אפשרות. כך, בסניף נטוש של גמלאי מפלגת העבודה ברחוב בן יהודה בתל אביב, נולד לפני 30 שנה מה שיהפוך לימים לתיאטרון תמונע, בית שהוא מרכז ליצירה אלטרנטיבית.


    צוקרמן. הנוחות היא במקום אחר (צילום: גדי דגון)

     

    "הדבר האמיתי לא תמיד קשור בתוצאה", היא אומרת במבט לאחור, "זה נהדר כשדרך מובילה לתוצאה, אבל יותר מעניין הקושי, עבודת המעבדה, יצירת יש מאין. נקודת המוצא היא סקרנות וחיפוש. הנוחות היא במקום אחר".  

     

    תמונע, שגדל וצמח, עבר לפני כעשור ממקום בראשיתו למעון קבע בין מועדוני החשפנות ברחוב שונצינו בדרום תל אביב ונדמה שהמקום, שהפך למרכז התרבות האלטרנטיבי המשמעותי ביותר בעיר, ממלא ומרוקן אותה במידה שווה. "כל יום אני מודיעה לעצמי על התפטרות, אבל אז, אני רואה את הרקדן הלל קוגן עומד על הבמה בגוף מתוח ובנפש חשופה, או את הבמאי אייל ויזר, שמתבגר לי מול העיניים ומוצא בתוכו פיוט שחיכיתי לו שנים. אז אני לא מתפטרת. בינתיים".

     

    המאבק על השקל קשה ולמרות שהיא לא מהזן המקטר, היא יודעת שלא לעולם חוסן. "מפריעה לי הרדידות והבורות שמתדפקת על הדלת", היא אומרת, "אני מהדור שבו לאנשים אכפת מהסביבה שבה הם חיים".


    "ואז אני רואה רקדן בגילוי חדש בחדר החזרות"

     

    האם הסקרנות נעלמה בקרב הקהל או מקבלי ההחלטות? לדבריה, מקבלי ההחלטות הם אלה שבונים את הרגלי הקהל. "הם גם אלה ששוברים הרגלים, ועלינו מוטלת האחריות לסרב לקחת חלק בזיוף", היא אומרת, "אני סומכת על הקהל. אני יודעת שהקהל אינטליגנטי. זה עלינו".

     

    את מתעסקת ביצירה אלטרנטיבית ללא רווחים, ואילו במיינסטרים טוענים שכדי לעשות "המלט" ולשרוד, דרושות פשרות מסחריות.

     

    "זו לא הישרדות. זה ויתור. אדם צריך לדבוק ב'אני מאמין' שלו. ללכת עם הכוונה. לא לפחד מלהתריס. לא לבגוד בעצמו. למרות הגלובליזציה והקפיטליזם הגס והמטורף שבו אנחנו חיים, נפש האדם עדיין מחפשת לגעת. זה מה שמחזיק אותי ביומיום האלים והרדוד. דוחפים אותנו שוב ושוב לפינה, אבל אני מסרבת להאמין שהקסם שקיים בבני האדם אבד. בתוך הטירוף חייבים לשמור על איים של שקט, וזה תמונע בשבילי. תקראי לי אידיוטית, אבל שווה לי להתעכב על נשמות של אנשים".


    מכתבים לדיראס. לא דומה לשום דבר


    "כל מקום באמבטיה". טקסט אסוציאטיבי, שבור ונטול רסן

     

    היא צמחה בחוג לספרות ותיאטרון באוניברסיטה אך נולדה מחדש משורות המחזור הראשון של החוג למחול שהקימה נעמי בהט בסמינר הקיבוצים. "עלינו עשו את הפיילוט", היא צוחקת. בגיל 20 וקצת נשלחה לפריז לסדנה בת שלושה חודשים עם מרתה גראהם. "כשאני מזהה משהו שמדבר אליי, אני שותה אותו לתוכי ולוקחת אותו הלאה. גראהם, חדרה לי לכל הרקמות. שנים לקח להשתחרר ממנה", היא אומרת, "גם פינה באוש השפיעה עליי, אבל אני לא נרקומנית של שום דבר. אני, בניגוד לבאוש, לא ויתרתי על טקסט".

     

    פריצה של טריטוריות

    להיכלא בתחום אחד, לא מעניין אותה. צוקרמן בעניין של חיבורים, פריצת טריטוריות, הרחבת הגבולות ולכן לאורך כל הדרך היתה ידה בכל. הרבה לפני שידעו לקרוא לזה בארץ בשמות כמו "תיאטרון פיזי" או "אמנות רב תחומית", היא כבר היתה שם. סביבהּ, סחפה גם אחרים".


    ורדי אמן בינתחומי מבני טיפוחיה. "אני מחפשת אישיות"

     

    היא לא מאמינה באודישנים. את שרה פון-שוורצה שמשחקת בהצגה, "כל מקום באמבטיה שאין בו מים", היא לא ראתה קודם לכן על במה. "לא מעניין אותי מה אומרים עליה ושיש לה קריירה מצליחה. הרגשתי את הנפש שלה. אני לא מחפשת טכניקה אלא נוכחות ואישיות שתפרוץ על הבמה", היא אומרת, "אז אין אודישנים. נשתה קפה ומשם, אם החיבור קיים, משהו כבר יצמח והשפה תתגלה".

      

    את השם "תמונע" העניקה חוקרת התרבות ומבקרת התיאטרון המנוחה, שוש אביגל. "היתה לנו קבוצה של מוזיקאים, רקדנים ושחקנים. היו חומרים שנאספו. מישהו אמר: 'בואו נעשה מופע'. מישהו זרק משהו על פסטיבל עכו. אני רק רציתי להיסגר עם קבוצת יוצרים מכל התחומים ולעבוד, לא כדי להופיע על במה, אלא כדי לנשום, אבל איכשהו נולד מופע והיו צריכים שם. 'תמונע' היה הרעיון של שוש, שאומץ בחום".

     

    אז הקמת קבוצה ולא חשבת על הופעות?

     

    "לא הייתי מחוברת לכלום חוץ מהתשוקה לעבוד. לא רציתי שיבלבלו לי את המוח ויבזבזו לי את הזמן על דברים אחרים. אני רוצה לעבוד בשקט, בלי פסגות, בלי רעשים והפרעות. זה היה נכון אז וגם היום".

     

    אפשר להגיד שתנועה היא עמוד השדרה של עבודתך?

     

    "בואי נאמר שהכל מתחיל בגוף. גדלתי בבית עם כבוד מטורף לשפה. בשבילי מילה, היא רצינית ביותר. בתיאטרון לאורך כל השנים, לא מצאתי סביבה טקסטואלית שהאמנתי לה. החיבור בין טקסט למשחק הדרמטי, נראה לי בלוף. לתנועת הגוף, תמיד האמנתי. אמרתי שביום שבו אדם וטקסט יתחברו לי מבלי שארגיש את המאמץ, יהיו טקסטים בעבודות שלי".

     

    הטקסטים בעיקר בעבודות האחרונות והנפלאות שלה - "מכתבים לדיראס" ו"בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" - הם לא מהסוג שמרכיבים מחזות בנויים היטב. ההיפך, שברי משפטים, חצאי הגיגים ומחשבות מקוטעות הם חומרי הגלם שיוצרים את העולמות הבימתיים והאווירה.

     

    "אולי זה קשור לנקודת ההתחלה", היא תוהה בקול ומספרת איך גילתה את קסם התיאטרון כשצפתה בגיל 12 בהצגה "פונדק הרוחות" של אלתרמן עם חנה מרון בתפקיד הראשי. "זו היתה הפעם הראשונה שחטפתי לפנים שפה פואטית שלא מנסה לדבר טקסט ריאליסטי על יחסים בין בני אדם, אלא לדבר את הנפש", היא אומרת.

     

    בגוף אני מבינה

    בתוכניה היא רשומה כבמאית אבל צוקרמן מעדיפה את המונח: ממציאה. "זה מה שמעניין אותי", היא אומרת, "להמציא סיפור, להמציא עולם, גם אם הוא נשען על החיים ושואב מהם. מתחילים בתנועה וזה לא תמיד פשוט. לגרום לשחקנית כמו שרה פון שוורצה להיכנס לאולם חזרות בלי לפתוח את הפה, רק לנוע, זה בית משוגעים אבל זה עובד. לא כי אני הבמאית וככה אמרתי, אלא כי רק בגוף מבינים. זו נקודת ההתחלה. אני לא מאמינה בבימוי כעמדת כוח. אני מתייחסת לעצמי כאל Starter".

     

    על תחילתו של התיאטרון היא מספרת: "קודם הופענו בכל מקום שהיה לנו קהל. נסענו בלי סוף: אדינבורו, לונדון, יו ניים איט. להופיע בבית ציוני אמריקה, עלה ארבעת אלפים שקל בערב. זו לא היתה אופציה. הבנו שיש בעיה בארץ, שמוכרחים ליצור לאמנים תנאים. לקחנו את זה על עצמנו. בשנים הראשונות בלי כספי ציבור בכלל. בנינו ביחד. ככה זה נוצר. מהחיים".

     

    אימוץ בתהּ, מאי, היה חלק לא מבוטל בהחלטה להטלת עוגן. "הבנתי שאי אפשר לגדל ילדה בדרכים ושצריך בית. אדם צריך לצאת ממקום כדי שיוכל לחזור אליו", היא אומרת. שותפים בדרך ובחיים של צוקרמן היו מאז ועד בכלל, מיקי צוקרמן, מייסד פיל"ת שמשמש כיו"ר העמותה ואילן רוזנטל המנכ"ל. ביחד, הם כוח. "אנחנו שנים ביחד. אני מאמינה להם. דרכם, אני לומדת על עצמי", היא אומרת. בשטח, יש שמכנים את שלישית צוקרמן-רוזנטל: "יחידת העלית של הפרינג' הישראלי".

     

    את המילה פרינג' היא לא ממש מחבבת. תמונע, על פי מילון המושגים שלה, גם אם מדובר בגוף שנתמך על ידי עיריית תל אביב ומנהל תרבות, הוא בית ליוצרים עצמאיים ש"לא צריכים לדפוק חשבון או לְרַצות ועדי עובדים ונותני כספים, אלא לעסוק במה שבוער בהם".

     

    זו הסיבה שבחרה לתרגם לבמה את "כל מקום באמבטיה שאין בו מים", טקסט אסוציאטיבי, שבור ונטול רסן, מאת המחזאית הגרמנייה, גזינה דאנקוורט. "היא העיפה אותי לגמרי, אומרת צוקרמן "כששרה פון שוורצה תרגמה לי את הטקסט, רציתי למות. זה לא דומה לשום דבר אחר. שאלתי את עצמי: 'מה עושים עם זה עכשיו?'. אישה שבורה מפְּרידה, יושבת על אסלה ויורה מונולוג שכולו אסוציאציות, מנסה להיזכר מיהי. במקום שהיא עומדת מבחינה רגשית, לא דרכתי שנים אבל חיים בי כל הגילאים. מצאתי בתוכי אמפתיה כלפיה.

    הטריפה אותי בעיקר הכתיבה יוצאת הדופן - כתיבה רגשית שמורדת בכל התבניות ועפה ממקום למקום. העבודה שלי, היתה לעזור למונודרמה להיבנות, להביא את החיים שמתחת, את התשוקה, הכאב, הפאתטיות, את תחושת הקירות שסוגרים".

     

    המונולוג של פון שוורצה הפך להצגה רבת רבדים ששותפים בה הרקדן עירד מצליח והשחקן והמוזיקאי, אייל שכטר. "לא תכננו כלום. למעשה לא היה לי מושג מה עושים. אני לא יושבת ומתכננת ואין דרך סלולה לפניי. בתיאטרון היום הולכים כל הזמן אל הידוע, אותי לא מעניינת אמנות שיודעת מראש את דרכה. גם בעבודה הזו, יצרנו רגעים תוך כדי הליכה. דבר הוביל לדבר. זה נבנה כמו פאזל", היא אומרת.

     

    מאותה המקום ובאותם הכלים היא בחרה לפרק ולהרכיב מחדש בדרכה את "מודרטו קנטבילה" המופלא של מרגריט דיראס. "אנשים מרתקים אותי. גברים ונשים מרתקים אותי. תשוקה בין אנשים מרתקת אותי. כל זה קיים אצל דיראס. זו לא עוד כתיבה שקל לעכל ואז היא נמסה ונעלמת. הדרך היחידה לגעת באושר גדול היא בלקחת את הסיכון שקיים להיפגע. אני תמיד זוכרת בגוף את שתי קצות התחושות האלה", היא אומרת, "השאר זה להעז לחיות כל רגע".


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צוקרמן. ממציאה עולמות מחדש
    צילום: גרנט לואיס
    לאתר ההטבות
    מומלצים