עוד גופה במטע זיתים

גופתו של הילד עותמאן נסאר, בן 14 מהכפר עראבה, נמצאה ביום חמישי בבוקר ליד מטע זיתים בכפר. מאוחר יותר נעצר ילד בן 15 בחשד לרצח. זו תמצית הסיקור התקשורתי בעברית בנושא ברוב כלי התקשורת. עותמאן נרצח באכזריות איומה ונדקר בכל חלקי גופו. "כמה פעמים הילד נדקר?" שאל הכתב של העיתון כל אל-ערב את הפראמדיק של מגן דוד אדום. איש מד"א הרכין את ראשו ואמר שאי אפשר לספור.

בפייסבוק של עותמאן רואים שהיה ילד אופטימי, פיזר "סמיילים" לכל עבר, אהד את מדריד. בני המשפחה סיפרו שאהב בעלי חיים ובילה בטבע בקרבת סבו החקלאי שמגדל עיזים בבקעת נטופה הסמוכה. צילום יחיד שלו הגיע לתקשורת הערבית: ילד שמנמן וחייכן רוקד בפוזה ילדותית על השולחן בסלון, ככל הנראה במסיבת יום הולדת. המידע הזה לא רלוונטי לתקשורת המיינסטרים בעברית.

עותמאן נסאר. מה אתם יודעים עליו? (צילום: alarab.net)

מבחינת התקשורת הישראלית בעברית שסיקרה את הרצח, הוא גופה, אולי עוד גופה של נער שנמצאה ליד מטע זיתים. "ככל הנראה מדובר ברצח", נאמר בהתחלה בטון של נייטרליות מקפיאה, טון של "עוד רצח בחברה הערבית". "אני לא זז בלי לצלם את הגופה", אמר אחד הכתבים של כלי תקשורת מוביל שנכח במטע הזיתים ההוא. הוא חשש שהאייטם לא יהיה מספיק סקסי כדי להיכנס למהדורת הערב. גם עכשיו לאחר שנודעו נסיבות הרצח, הסיקור עדיין רובוטי, והמוקד עבר לשאלה אם תהיה נקמת דם.

בשעות הראשונות לאחר מציאת הגופה, מיקמו רוב אתרי החדשות בעברית את הידיעה במקום זניח יחסית למשמעותה (הערת העורך: הידיעה פורסמה בכותרת הראשית ב-ynet). מזעזע שזה לא מזעזע אף אחד. כשילד/ה יהודי נרצח, זו טראומה לאומית שגוררת דיון ציבורי שכותרתו "לאן הגענו"? וכשמדובר בילד ערבי, הוא גופה שנמצאה במטע זיתים, זה אירוע פלילי.

ומתחת לכל ידיעה מגיעים הטוקבקים הגזעניים המשקפים את הגישה שאלימות היא חלק מהמנטליות של התושבים הערבים. לכן התקשורת לא צריכה לבדוק כלום על עותמאן, מה אהב? מה הוביל אותו לשם? איפה למד? מה אמרו עליו חבריו? אפילו לא לטובת סקרנות עיתונאית בסיסית. גם לא צריך להתעניין מה עושה המשטרה כדי להגביר את הביטחון בחברה הערבית, לא צריך לחקור רציחות בצורה רצינית, כי "ככה הערבים".

אם היו קוראים לו ליאור נבון

"רוצחים כל יום ומעלים לנו את הסטטיסטיקות", נכתב בטוקבק אחד. בערבית אומרים "אלג'ומהור עאיז קדה" - הקהל רוצה כך, והכוונה היא ליצירות עלובות שמשלהבות את היצרים ומשרתות את השיווק. האם כך תופשת התקשורת העברית את הקהל שלה - שרוצה לדעת שיש גופה במטע, אבל לא פסיק יותר מזה? האם זה הקהל שהתקשורת העברית מכוונת אליו? או שהסיקור השיטתי המציג את הערבים כאלימים, או כאיום ביטחוני, הוא שמטפח את דעת הקהל?

לא מזמן נהרג בתאונת קטנוע הנער ליאור נבון, בן 16. באותו יום למדתי עליו רבות, הוא שיחק כדורסל, נכשל פעמיים בטסט, לצערו ולשמחת אמו, שחששה. הוא היה ילד אחראי, שופע חיים, לא שותה לשכרה, דואג לסביבה. הרבה פרטים אודותיו נחרתו בזכרוני, כי מותו סוקר בכלי התקשורת בהרחבה. את קולה של אמו שמעתי בכל תוכניות הבוקר ובחדשות הערב. התחברתי לכאב שלה, וכיבדתי את היכולת שלה להעביר מסר להורים ולמחוקקים, בשיא אבלה הכבד, כדי שילדים אחרים ישארו בחיים.

אמו של ליאור נבון יכולה היתה לחלוק את כאבה עם כל האנשים. לאמו של עותמאן אין את ההזדמנות הזו. הכותרת "גופה של נער התגלתה במטע זיתים" לא מזיזה לאיש, לא תוביל אף יהודי לשאול מה קורה בחברה הערבית? למה אין מסגרות לצעירים? איך ילדים הופכים ל"איום על הסטטיסטיקה"? למה המשטרה לא מפענחת רציחות? למה ואיך לעזאזל ילד הופך להיות רוצח אכזרי? כי זה בחצר של מישהו אחר - וכל עוד זה לא בחצר שלנו, זה לא משנה, רק שלא יעלו לנו את הסטטיסטיקה, כי אנחנו מדינה מודרנית, וילה בג'ונגל, אי דמוקרטי יחיד במזרח התיכון וחברים ב-OECD.

מקבולה נסאר, עיתונאית ושדרנית ברדיו אל-שמס.